אחד ממומחי הגרעין החשובים של ישראל בעבר היה פרופ' יובל נאמן. כבר לפני סוף המאה הקודמת עסק נאמן בשאלה באילו נסיבות תצטרך ישראל לנטוש את מדיניות העמימות הגרעינית. בכנס מומחים בנושא הטרור שהתקיים בוושינגטון השמיע נאמן את הדברים הבאים: "במדיניות העמימות הגרעינית הנקוטה בידי ישראל יש יתרון רב ואין לנטוש אותה, אלא אם כן נוצר איום גרעיני מוכח מצד מדינה עוינת". וכדי שלא יהיה מקום לטעות הוסיף נאמן דברים ברורים שהתפרסמו במאמר פרי הגותו ב
ידיעות אחרונות (08/05/96). וכך כתב נאמן: "ההמלצה שלי למדינת ישראל היא לעבור מעמדת העמימות הגרעינית הנוכחית שלה להרתעה המבוססת על יכולת גרעינית מוצהרת, כולל יכולת "מהלומה שנייה ממוטטת"... אם וכאשר יסתבר ביום מן הימים שבידי האירנים מצוי נשק גרעיני אופרטיבי".
כדי לעבור מעמימות ל"מאזן אימה" ישראל אינה צריכה להציג בפני העולם ניסוי גרעיני מתוצרת כחול-לבן או להודיע במפורש שיש בידיה נשק גרעיני ויכולת מבצעית להנחית אותו על מטרות אויב מאיים. כדי להרתיע את שליטי אירן המצהירים על כוונתם להכחיד את ישראל די יהיה בצעדים של "חצי בהריון". הגיעה העת שהאיום הישראלי יהיה יותר מוחשי ופחות במשתמע. ישראל לא המציאה את שיטת "מאזן האימה" שכבר שימש בעבר הרחוק, ובהצלחה, את שתי מעצמות העל - בריה"מ וארה"ב, שנמנעו מתקיפה קטלנית הדדית מאימת המחיר הכבד והנורא שייאלצו לשלם אם יתקפו או יותקפו.
רק "מאזן אימה" שאליו נלווים מסרים ברורים, אף אם עקיפים ולא רשמיים, ירתיע את אירן מתוכניות הזדון שלה. זו העת להחליף את הדיסקט של מדיניות העמימות הישנה בדיסקט חדש ונכון יותר של מאזן אימה.
כך או כך אסור לישראל להזניח את פיתוח האופציות האופרטיביות לנטרול התפתחות היכולת הגרעינית של אירן. את זאת ניתן לעשות בדרכי תחבולה, מבלי להותיר עקבות. אולי בנתיב שאותו חשף שר הביטחון משה יעלון, כי ישראל אינה יכולה להיות אחראית לשלומם של מדעני הגרעין האירנים. עדיין יש לישראל זמן לפעולות מהסוג הזה, כיוון שאירן ניצבת כיום רק בפתחו של השלב המקדמי להשגת יכולת גרעינית. ידע גרעיני מתקדם יש לאירן. זה ברור. אבל לא כל הטכנולוגיות הנדרשות למימוש היכולת הגרעינית הזו ולהפיכתה לנשק השמדה מבצעי מצויות בידיה. זו רק שאלה של זמן עד שהליך כזה יושלם. ועל כן חייבת ישראל לגבש לעצמה בהקדם מדיניות חדשה שיהיה בה גורם אימה מרתיע ועוצמתי כדי למנוע מאירן את האפשרות להפוך את דיבורי הרהב של מנהיגיה למעשים של ממש.
