"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם! האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, וביטחון הוא גם התקווה של האדם" - רה"מ
יצחק רבין ז"ל, בעת השבעת ה
ממשלה בכנסת ה-13.
שנת 1996, הייתה שנה מאוד קריטית מבחינתו של
בנימין נתניהו. הוא צלח אותה ובגדול, החשש הגדול אז של הימין הישראלי בראשותו בעקבות רצח רה"מ רבין, הביא את יו"ר הליכוד להחזיק בקו מסוים של התבטאויות וסיסמאות למען עשיית שלום בטוח, סגנון דברים ממלכתי, כריזמה ורצון לכבוש את קדמת הבמה של הפוליטיקה הישראלית.
יממה לאחר הרצח, ב-5 לנובמבר 1995, שוגר מברק שמור מלשכתו של נתניהו שכיהן כראש האופוזיציה, הנמען היה שגריר ארה"ב בישראל בזמנו,
מרטין אינדיק. תוכנו הבהול של המברק, בקושי יבשו כתמי הדם מ"השיר לשלום" בדף בו החזיק יצחק רבין ז"ל, היה - "ההתנקשות ברבין היא אסון לעם היהודי, אסון לישראל ואסון לימין". אם הבחירות יוקדמו בקרוב, הימין צפוי להיכחד" (המברק עצמו פורסם באתר ויקיליקס).
נתניהו, אומנם הביע למראית עין סלידה מקיצוניות הימין. אך עד היום נשאלת השאלה, האמנם?. בימי ההסתה שקדמו לרצח, נתניהו חזר ואמר שרבין אינו בוגד, אלא טועה. נוסף לכך, נתניהו ניסה ליצור פגישה משותפת עם ראש הממשלה רבין, על-מנת לקרוא יחדיו כנגד האלימות וההסתה הגואה. האמנם, נתניהו פעל מתום ליבו? וזאת לאחר שעמד בראש ההפגנות, שנשאו שלטים המכילים הסתה פרועה.
האמנם, לצעוד יחדיו עם מפגינים הנושאים "ארון קבורה", אשר עליו כיתוב: 'רבין, ממית הציונות' ומאחוריו "חבל תלייה", היא מעשה של תמימות דעים?
מס' ימים לפני הרצח, התראיין רה"מ רבין לערוץ הראשון, ובאומרו כי תהיה זו שותפות והשלמה מבחינתו, במידה ויפגש עם נתניהו המוביל צביעות מצד הליכוד, וכאשר פעילים מטעם המפלגה הזו, מציגים אותו במדי גסטפו ומכנים אותו כבוגד.
בחירות 1996, הוקדמו על-ידי ראש הממשלה (בפועל),
שמעון פרס ונתניהו פתח בבליץ חסר תקדים של קמפיין המציג עשיית שלום בטוח, תהליך של הפרטת המשק (המשק הישראלי, עבר המשך של תהליך הפרטה אך אחראית ורצינית בממשלת רבין), הורדת מיסים והורדת מחירי הדיור שלטענתו עלו כבר אז.
כמעט עשרים שנים לאחר מכן, האמנם נתניהו צלח? נראה שהקדנציה הראשונה של נתניהו, אפיינה אותו בעיקר כראש ממשלה חסר ניסיון, ולמעשה בין היתר כבר אז, נמשך בלעסוק בחישובים פוליטיים.
הרצון לעצב את תנועת הליכוד מחדש סביב דמותו, החשבונאות מול
אריאל שרון ו
דוד לוי בבחינת הרכבת הממשלה, העקשנות במדיניות החוץ מול ארה"ב שלא היו שונים בהרבה ממה שקורה היום. רק שאז, בבית הלבן עוד שמרו על קו מעמיק קשר ושיתוף פעולה עם ישראל כנגד אירן.
היום נראה שעקב התנהלות כושלת, ישראל כבר מחוץ לתמונה. בראייה היסטורית, ניתן להבחין שבמהות הקדנציה השנייה של נתניהו, חוסר אלטרנטיבה מנהיגותית הייתה העיקר במפה הפוליטית הישראלית.
כניסתה של מפלגת העבודה לממשלה, כבר הפך עניין של מסורת באותה תקופה. מכאן ואילך, נתניהו החל לבסס למעשה מעמד פוליטי איתן. פירוקה ופיצולה של מפלגת העבודה שפרשה מהממשלה, נחתם בהתפלגות של
אהוד ברק ותומכיו תוך כדי הישארותם בקואליציה. פירוקה ופיצולה של מפלגת קדימה עד לחיסולה המוחלט, והצטרפותם של
שאול מופז ותומכיו לקואליציה, למעשה היו מהלכים פוליטיים של אסטרטגיה המקבעת שרידות שלטונית.
במבט החברתי-כלכלי, ממשלה מנופחת של יותר מ-30 שרים הכוללת ארבעה סגני שרים ומשרדים מיוחדים וחדשים הוקמה, וסמלה לכאורה את הסיבה לשרידות במהלך קדנציה מלאה, כממשלה הגדולה ביותר שהוקמה בישראל.
תולדה של שרידות ממשלה מעין זו, הניבו על-אף ניסיון של תהליך מדיני בתחילה, קיפאון מדיני מתמשך, פערים חברתיים שהלכו והתרחבו, יוקר מחייה, מחירי דיור נוסקים, אי-שוויון בנטל בצורה משמעותית. כל תוצאות הכשלון, שהעיבו על שחרורו של
גלעד שליט בקדנציה זו. אם צריך לבחור דגל, המחאה החברתית ב-2011, היא דגל הקדנציה השנייה של נתניהו.
את הקדנציה השלישית כראש ממשלה, פתח נתניהו כאשר קופת המדינה נמצאת בגרעון עצום, שנפער תחת המשמרת הקודמת שלו עצמו. על פנים נראה שבכדי לכסות על המחדל הכלכלי מאחריותו הישירה, מינה נתניהו שר אוצר חדש במהלך פוליטי שמוכר לו, ולמעשה הסית את "אש הביקורת" ממנו לעברו של
יאיר לפיד, אשר נאלץ למעשה להציג תוכנית חסרת ברירה של עליות מיסים לכיסוי הקופה הציבורית.
את התהליך המדיני שנראה שנכפה עליו עקב תוצאות הבחירות, למעשה הטיל נתניהו על
ציפי לבני, וכך בעצם הסיר את אחריותו מהנושא. זה הרי ממש לא משנה, כמה מחבלים שוחררו במשמרת שלו תמורת כלום? - העיקר, שבו לא ידבק צל של רבב.
כנראה שמבחינת תדמיתו הציבורית של נתניהו הכי חשוב, לא לקחת אחריות לכשלונות. ציפי לבני אשמה בחתרנות ובכשלון המדיני, יאיר לפיד אשם בחתרנות, ובחוסר אחריות כלכלית. את שניהם פיטר נתניהו, באשמה של אי-יכולת לניהול ממשלתו. כך הובלה מדינת ישראל, לבחירות שעלותם הציבורית נעמדה על כשני מיליארד שקלים.
הקדנציה רביעית: במה התקדמה המדינה? ובכן, על-פי הנראה שירותי האספקה המרכזיים של ממשלת נתניהו הרביעית, ימשיכו לכלול בעיקר שיקולים אישיים,פוליטיים ונטו סקטוריאליים, התעלמות כמעט מוחלטת מביקורת, ההסכם בין המעצמות לאירן שטופל והוקדש לו, תשומת לב עיקרית בניהול מדיניות החוץ שלו, נחתם וכמובן שנתניהו ככל הצפוי, צריך מעת זו למצוא נוסחה חדשה לשמירת חזותו הביטחונית.
הטרור שחוזר להכות מדי פעם לפעם, מצריך מבחינתו הפוליטית כמובן שקט ביטחוני מהיר ככל הניתן, ולכן כפי הנראה, ניהול מו"מ עקיף עם חמאס כמו האפשרות להקמת נמל ימי בעזה, אינו בר ביטול לעומת כניסה לניהול אחראי של תהליך מדיני הכולל את כל הגורמים המתונים במזרח התיכון.
הרי בסופו של דבר, נתניהו כראש ממשלה, צריך לעבוד ולשמור על ביטחונה וכלכלתה של המדינה בכל עת, וכמדברים על יוקר המחיה, על מחירי הדיור, נראה שהוא לרגע לא שוכח את החיים עצמם, והאתגר הגדול ביותר עבורו, הוא שרידות ושמירת המצב הנוכחי.
