כולם מכירים את האימרה הלעוסה שלישראל אין מדיניות חוץ, יש רק פוליטיקה פנימית. במשך עשורים כל מה שעשינו בחו"ל היה נגזרת של מאבקים פנימיים, אילוצים קואליציוניים ושאר התפלשויות בביצה המקומית הרדודה. לא עמדנו על האינטרסים של ישראל, לא הצמחנו מנהיגים, לא הייתה לנו אסטרטגיה כלשהי בנושא כלשהו.
מרתק לראות שזה בדיוק מה שקורה עכשיו באירופה. לפי הערכות של דמוגרפים, מאז התחיל האביב הערבי המקולל, היגרו באופן בלתי-חוקי לאירופה כ-3 מיליון ערבים ואפריקניים. תוך עשור המוסלמים יהיו הרוב בלפחות שלוש ערים גדולות ומרכזיות באירופה: מארסיי, ברצלונה ובריסל. גם מאלמו, רוטרדם ואמסטרדם בדרך הבטוחה להפוך לערים מוסלמיות. הפשע משתולל ברחובות, הכלכלה בצניחה, האבטלה גואה - והתקשורת המקומית (שבמערב אירופה היא אף יותר שמאלנית-קיצונית מאשר בישראל) מסרבת לדווח על כל זה.
ומכאן שהפוליטיקאים המקומים, מרביתם סוציאליסטים - חייבים את קולות המהגרים על-מנת להיבחר. ד"ר גיא בכור, אחד האנשים שאני הכי מעריך בחוגים האקדמיים בארצינו, מדמה את המתרחש באירופה למעגל קסמים נוראי: המוסלמים תומכים בסוציאליסטים, כי אלו מחלקים קיצבאות וכספי רווחה. כמובן שאנשי השמאל באירופה מעוניינים להגדיל את מספר המוסלמים באזורם, כדי לזכות בעוד קולות, והמוסלמים גומלים להם על כך - וחוזר חלילה.
ועל-מנת למצוא חן בעיניי המוסלמים, פוליטיקאים אלו תוקפים את ישראל השכם והערב. לא משנה מה נעשה - נבנה בתנחלויות או נהרוס אותם, ניתן אזרחות לכל ערביי הגדה וגם לאריתאיים, או שנגרש אותם. זה לא באמת משנה. הם תמיד יתקפו אותנו, שכן מדיניות חוץ זו היא אך ורק המשך לפוליטיקה הפנימית שלהם. לא באמת אכפת להם מערבים או מדרישות "הפליטים הפלשתינים" לשוב למקום בו נולדו במקרה הטוב הסבים שלהם, לא אכפת להם מגבעה זו או אחרת. כבר ראינו שלא באמת אכפת להם מטבח האזרחים בסוריה, ניגריה או עירק. הם תמיד יצמאו סיבה לתקוף את ישראל על-מנת למצוא כן בעיניי האוכלוסייה המוסלמית שבעירם/ארצם.
לצערינו, ההנהגה שלנו היא פחדנית, הססנית, חסרת מעוף וראיה אסטרטגית. הפוליטיקאים שלנו - ולא משנה מאיזו מפלגה הם, לא יעמדו על שלהם, כי אין להם באמת משהו משלהם. אין להם אסטרטגיה כלשהי, אין להם יכולת (או רצון) לתכנן משהו ולו לחמש שנים קדימה. כולם עוסקים בכיבוי שריפות מקומיות, פועלים מתוך שיקולים קואליציוניים צרים, ובעיקר - הם פוחדים. הם פוחדים לעשות משהו שלא ימצא חן בעיניי "הקהילה הבינלאומית", אף שלא משנה מה הם יעשו - רוב העולם, ובעיקר מערב אירופה יהיה נגדינו. מדינות שפויות אחרונות שנשארו באיחוד האירופי - פולין, סלובקיה, צ'כיה ועוד כמה לא זוכות ליחס מאיתנו, כי אין מה לעשות, הפוליטיקאים שלנו לא מכירים ציר אחר מוושינגטון-בריסל-לונדון-פריז-ברלין.
וכך אנו הולכים לשום מקום. זו הרגשה מתסכלת מאוד. אנו לא מטפלים בפיגועים היומיומיים, לא מטפלים בבעיית המהגרים הלא-חוקיים, לא מנסים לכונן חוקה או אפילו לאכוף את החוקים של המדינה. יש לנו אוסף הכי פאתטי של פוליטיקאים שרק ניתן להעלות על הדעת, יש לנו אנשים קטנים בראש המדינה, יש לנו אנשים עוד יותר קטנים בהנהגת האופוזיציה. ומה שהכי עצוב - לא נראה שזה עומד להשתנות.
אני כותב את זה מרוב תסכול ולא מציע משהו קונקרטי, כי אני מיואש למדי ולא בטוח שניתן לעשות משהו. הרוב המוחץ של אזרחי ישראל, כמו אזרחי ארה"ב או כל מדינה אחרת, הוא עדר והוא מצביע לא מתוך שיקולים עינייניים, אלא מתוך נאמנות מפלגתית או כי איזה רב שרלטן אמר שצריך להצביע ככה. הפוליטיקאים פוחדים להרגיז את החונטה השיפוטית, וגם לא באמת עושים משהו על-מנת לזכות באמון הציבור. הכל מתפרק מסביב, אין שלטון חוק, ואלו שצריכים לאכוף אותו עסוקים בהטרדות מיניות, התעללות בחסרי ישע, שחיתויות והדלפות לתקשורת. על החיילים נאסר להגן על עצמם, האויב רואה שאין שום סיבה לכבד אותנו, כי אנו איבדנו את הנכונות ליזום או אשכרה לעשות משהו. את הטלוויזיה אי-אפשר להדליק: בין ריאליטי דוחה אחד לשני יש דיווחים "חדשותיים", ואני אומר לכם: כל מבזק חדשות נראה יותר הזוי מהקודם. אני לא יודע מה צריך לקרות על-מנת שמשהו ישתנה כאן.
נ.ב. ומאוד עצוב שלא אוכל, כנראה, לקחת את בני בעוד 15-20 שנה לאירופה הקלאסית. מה יישאר ממנה עד אז? עצם המחשבה מעוררת בי חלחלה ורעד...
