בתפקיד דכנר: יוחאי יעיש

בעיצומו של משפט הולילנד, נדרש השופט דוד רוזן לחזור שנתיים אחורה ולבחון מחדש את פסק דינו בפרשת דודו ואנונו, בשל ראיות חדשות שהטילו ספק במהימנותו של עד המדינה, האמרגן יוחאי יעיש. רוזן הותיר על-כנן את ההרשעה בקבלת שוחד ואת העונש - שש שנות מאסר. בית המשפט העליון דחה (יום ב', 24.8.15) את ערעורו של ואנונו, וקריאה מדוקדקת של פסק הדין מעלה שורה של נקודות דומות ואפילו זהות לפסק דינו המרשיע של רוזן בפרשת הולילנד. אין זה מפתיע: מדובר באותו שופט, באותה עבירה ובאותן שנים. השאלה היא, האם פסק הדין בעליון בפרשת ואנונו יכול לרמז על הכיוון הצפוי בפרשת הולילנד. מצד אחד, התשובה המתבקשת היא "לא". כל תיק לגופו, במיוחד כאשר שניים מהשופטים בתיק ואנונו - חנן מלצר (שכתב את חוות הדעת המובילה) ואורי שהם - לא יושבים בתיק הולילנד. מצד שני, אפשר גם להגיד "כן". יש עקרונות משפטיים ושיפוטיים, יש אחידות ענישה. וראש ההרכב בתיק הולילנד, סלים ג'ובראן, ישב גם בתיק ואנונו - אם כי כאן הסתפק בהסכמה. מכל מקום, לפחות כתרגיל אינטלקטואלי - מעניין לערוך את ההשוואה. מהימנות עדים. מלצר אומר: "במסגרת הערעור שבפנינו המערער מבקש כי נאמץ את גרסתו, ונדחה את זו של יעיש וחלק ניכר מגרסתו של מוגמי. טענותיו בהקשר זה נוגעות אפוא למהימנות של עדים, כאשר בקביעות שכאלה, ככלל - אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, וזאת לנוכח יתרונה האינהרנטי של הערכאה המבררת, שזוכה להתרשם מן העדים באופן ישיר, ובוחנת את דבריהם, התנהלותם על דוכן העדים ושפת גופם". גם בפס"ד הולילנד נתן רוזן משקל רב למהימנות עדים, ובראשם שמואל דכנר, אותו שמע עשרות ישיבות. בית המשפט העליון העיר לסניגורים בערעור הולילנד, כי הם מבקשים ממנו להתערב בממצאי עובדה ומהימנות - מה שכאמור כמעט ולא קורה. עד המדינה. מלצר אומר: "אין חולק כי יעיש איננו טלית שכולה תכלת. מדובר במעלים מס סדרתי, שהיה נכון להעיד כנגד המערער ובהמשך אף כנגד חברו לשעבר, אותו ייצג כאמרגן, הזמר פרץ - כדי לחמוק מהעמדה לדין ומקבלת עונש. ברם מצב זה איננו חריג כאשר עסקינן ב'עדי מדינה', ואין לפסול על הסף גרסתו של 'עד מדינה' רק בשל הנסיבות שהביאו אותו למעמד זה". אפשר לומר בדיוק את אותם הדברים על דכנר. גרסאות המעורבים. מלצר אומר: "הערכאה הדיונית בחנה את גרסאות הצדדים המעורבים בדקדקנות, עמדה על טיבן ועל הקשיים העולים מהן, והכריעה כי יש לתת אמון בגרסתו של עד המדינה, יעיש, שכן היא הייתה סדורה, הגיונית ועולה בקנה אחד עם ראיות חיצוניות, כגון: עדויות אחרות והקלטות. כמו-כן נקבע כי ניתן להשתמש, בזהירות, בדברים שנמסרו על-ידי מוגמי, רק כאשר הם נתמכים בראיות אחרות. "מנגד בית המשפט המחוזי הנכבד מצא את עדותו וגרסתו של המערער בלתי מהימנות, וזאת בשים לב לשינויים התכופים בגרסתו, בשתיקותיו הרבות במהלך חקירתו טרם המשפט וכן בסתירה בין דבריו בעדותו לבין ראיות אחרות שהוצגו בתיק. בהתחשב באמור - לא מצאתי לנכון להתערב בקביעותיה של הערכאה המבררת בהקשר זה". שוב: הדברים יפים גם לתיק הולילנד, בנוגע לעדותו של דכנר מצד אחד, ובנוגע לחוסר האמינות שמצא רוזן בעדויות הנאשמים ולמשקל שנתן לשתיקתם בחקירה מצד שני. עם זאת, כאן חייבים להצביע על הבדל מהותי: עדותו של דכנר ודאי שלא הייתה "סדורה", היו לו סתירות רבות והוא גם הודה בשקרים ובפברוק מסמכים. לעומת זאת, עדותו של יעיש הייתה כאמור סדורה, והשקרים בהם הודה לא היו בתיק ואנונו. ראיות נסיבתיות. מלצר אומר: "הרשעתו של המערער בפרשה האמורה מבוססת דיה, הגם שאמנם לא הובאה כל ראיה ישירה, שכן מכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו מוכיחות מעבר לספק סביר כי המערער אכן היה מעורב ב'עסקהק שנעשתה עם יעיש, וכן קיבל את עיקר הכספים ששולמו על ידו, למעט 30,000 ש"ח שמוגמי נטל לעצמו... כבר נקבע בפסיקה שאין מניעה להרשיע בעבירות שוחד בהתבסס על ראיות נסיבתיות בלבד". שימו את שמו של אהוד אולמרט בראש הפיסקה - וקיבלתם במדויק את פס"ד הולילנד. שוחד דרך צד שלישי. מלצר אומר: "לאור יחסי החברות הקרובים בין רן לבין המערער, אפילו נאמר שהמערער לא קיבל חלק מהכספים אלא הם הגיעו לרן בלבד, הרי שדי היה בכך, בנסיבות הללו, כדי להרשיע את המערער בקבלת טובת הנאה, שכן כבר נקבע בעבר על-ידי בית משפט זה כי: 'אין זה כלל דרוש, שעובד הציבור הוא עצמו יקבל את המתת או הוא עצמו יפיק את טובת ההנאה; די לנו אם המתת ניתנה בשביל הלוקח - הוא עובד הציבור - ודי לנו אם מישהו, שאותו עובד ציבור חפץ ביקרו, הוא הינו זה הנהנה מהשוחד'". אהוד אולמרט הורשע, כזכור, על 500,000 שקל שקיבל אחיו, יוסי אולמרט, מדכנר. התרחקות מהשוחד. מלצר אומר: "המערער התנהל בצורה מתוחכמת, במובן זה שדאג לפעול, לכל אורך הדרך, באמצעות מתווכים שהציעו ליעיש הצעות בשמו, וכן קיבלו ממנו כספים שהועברו למערער, כך שיראה שהמערער לא קיבל מיעיש כספים באופן ישיר". רוזן קבע, כי כך בדיוק התנהג אולמרט, אשר דאג להרחיק את עצמו מהשוחד ששילם לו דכנר. חומרת הענישה. מלצר אומר: "מעשיו של המערער חמורים ביותר. המערער מעל בצורה קשה באמון הציבור ופגע בטוהר ההליך המינהלי וביושרתה של הרשות הציבורית, והכל מתוך תאוות בצע. מעשים אלה מחייבים ענישה קשה ומרתיעה, הן על-ידי כליאה והן באמצעות פגיעה במשאביו של נוטל השוחד. "מעבר לכך, טענת המערער ביחס לאזכור שהופיע בגזר הדין בדבר העונש המירבי של 10 שנות מאסר למי שמורשע כיום בעבירה של קבלת שוחד - דינה להידחות. עם כל הכבוד המערער לא דק פורתא בהקשר זה בדברי בית המשפט המחוזי הנכבד שביקש רק להצביע על מגמתו של המחוקק שיש להחמיר בענישה בעבירה זו. זאת ועוד - למעשה העונש שהושת (6 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי) תאם את העונש המירבי (7 שנות מאסר), שהיה אפשרי על-פי הדין שחל בעת ביצוע העבירות, מה גם שההרשעה כאן הייתה לגבי מספר עבירות שבוצעו וניתן היה לצרף עונשים". רוזן אמר כמעט בדיוק את אותם הדברים בגזרי הדין בתיק הולילנד. גם באותה עת העונש המירבי היה שבע שנות מאסר, והוא הזכיר את ההחמרה כקנה מידה לחומרת העבירה. והעיקר: רוזן הטיל על יעיש שש שנות מאסר על שוחד של 300,000 שקל; נאשמי הולילנד נתנו וקיבלו הרבה יותר.