מסע הדה-לגיטימציה הערבי נגד ישראל

גורם מדרבן לכתיבת רשימה זו היה מאמרה של הד"ר רבקה שפק ליסק": "מדוע העולם כולו נגדנו?" [1]. במאמרה מנסה ד"ר שפק ליסק להתפלמס עם העמדות והמנטרות הערביות, שיעדן הוא לגבות את הפוליטיקה הערבית העויינת והאגרסיבית נגד התנועה הציונית ונגד הביטוי המדיני המובהק שלה - מדינת-ישראל. המאמר משקף גישה שכיחה במקומותינו, שהשליכה את יהבה על מאבק רעיוני מול שוללי הלגיטימיות הישראלית, שעיקריו עמדה מתגוננת, מתנצלת ומסבירה. גישה זו מצטיינת ברצון ברור לנהל "דיאלוג" א-סימטרי עם התעמולה הערבית הארסית, השקרית והמסלפת: הם ממציאים סיפורי בדים ואנו מנסים לסתור סיפורים אלה. אולם התעמולה הזדונית נגד ישראל אינה מעוניינת בהדברות מסוג זה. זאת נועדה לטייח עובדות ולעוות רעיונות וכוונתה לנוון ולהעלים את הנרטיב הישראלי ולטעת בדעת-הקהל המערבית, דעות ועמדות המשרתות את היעד הפוליטי הערבי - הכחדת ישראל.

נקודת המוצא של המאבק, כפי שאני רואה זאת, היא שמטרת-העל הערבית לא השתנתה מאז החל המאבק נגד הציונות ברבע האחרון של המאה ה-19. מראשיתו הוא מתמקד במניעת הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולאחר שהוקמה - בהכחדתה; המטרה היא אחת, הדרכים שונות ומגוונות. משנכשלו הניסיונות הכוחניים של המדינות הערביות, פחות או יותר בעקבות תוצאות מלחמת יום הכיפורים (1973), עברה האסטרטגיה הערבית לשימוש בטרור. לאחר כישלון האינתיפאדה השנייה העקובה מדם (2005-2000), אומצה גרסה אסטרטגית שמבוססת על "גישה עקיפה" בנוסח חדש - לא עוד תקיפה כוחנית חזיתית. הגישה החדשה מבקשת לטשטש, למחוק, לקעקע ולהזים כליל את הנרטיב היהודי- הלאומי-הציונות - באמצעות דה-לגיטימציה פוליטית. זאת מבקשים הערבים להשיג בהתבסס על הכחשה טוטלית של הלאומיות היהודית ושל הממלכתיות היהודית בארץ-ישראל. הכחשה זו חותרת למחיקת היהדות כלאום מן התודעה, לשכתוב היסטוריה היהודית בארץ-ישראל כעובדה ולטשטוש הנוכחות היהודית הממלכתית בארץ-ישראל במשך כ-1,200 שנים כמעט ברציפות עד לחורבן הבית השני. ההתקפה מנסה למחוק את הקשר שבין העם היהודי דהיום עם העם היהודי הריבוני דאז ולטשטש את מגוון הזיקות הבלתי-נדלה ובלתי-נפסק שבין יהדות, עם-ישראל וארץ-ישראל. בהשראת הפוסט-מודרניזם וגלגולו המסולף המכונה פוסט-ציונות, הפך מסע שקרים, סילופים ועיוותים זה, לתפיסה כוללת, שרבים משונאי ישראל - ערבים, אנטישמים, גזענים ואידיאולוגים מופרעים - עושים בו כיום שימוש אקטיבי להצדקת שנאתם ודו-פרצופיותם המוסריות. בד בבד עם האופנסיבה המושגית, עוסקת האסטרטגיה הערבית ה"חדשה" בניכוס העבר הארץ-ישראלי לעצמם, וביצירת דימוי שקרי וזהות מסולפת שלהם עם עמי הארץ העתיקים ובהרס כל העדויות - ארכאולוגיות, דוקומנטריות, מבניות ונרטיביות שמעידות אחרת. פוסט-מודרניזם ופוסט-ציונות הם מחלות מערביות, שמתחזות ליצירות רוחניות נעלות. המפתיע והמדאיג ביותר בתהליך "המתקדם" הזה הוא התנהלותה של האקדמיה במערב, שהפכה מהיכל פלורליסטי של רעיונות מתקדמים (באמת), לכנסיה שחורה של דעות ועמדות אנטישמיות ובלתי-סובלניות בעליל. המערב הוא מקור הרעיונות הפוסט-ציוניים והוא גם מקור הפיכתם לנשק אנטישמי, שבהדרגה מחליף את הנציונל-סוציאליזם של גרמניה הנאצית - תחילה באירופה וכיום גם בארה"ב. המוטציות הרעיוניות והמעשיות שואבות עוצמה וחיזוקים מכסף ערבי שמקורו בעושר הנפט ומדעות ועמדות פוליטיות-כלכליות אינטרסנטיות. הן מסתייעות ב"עייפות" אירופית מן הנטל המוסרי שהשיתה עליה שואת יהודי אירופה שחלקם רב בה. לאחרונה מתוגבר ומועצם העיוות המערבי הבסיסי על-ידי משקלה הפוליטי והפונדמנטליסטי של ההגירה המוסלמית המסיבית לתוך אירופה והשתלטותה על הפוליטיקה האירופית. ההתפתחויות שתוארו לעיל בקיצור נמרץ, באות להדגיש את העובדה שהוויכוח הישראלי עם העולם הערבי, עם המנטרות האנטי-ציוניות שבנה ועם הדעות הקדומות והאמוציות הישנות והשכיחות באירופה שאותם עורר וחידש, אינו יכול ואינו צריך להסתפק בתחום האינטלקטואלי. הוויכוח האינטלקטואלי הטהור כבר מאחורינו ובמאבק זה הפסידה ישראל זמן יקר והזדמנות פז להתמודד מול התהליך בעודו באיבו מתוך סיכוי טוב לצאת ממנו מנצחת. לכן, הגישה שמאופיינת על-ידי מאמרה של הד"ר שפק ליסק, נראית בעיני כיום כשיחוּת דברים לריק. את המשוכנעים היא אינה צריכה לשכנע והלא-משוכנעים, ברובם, כבר אינם בוחנים את הדברים בחינה רציונלית ואינטלקטואלית; השכל הישר כבר אינו מרכז הכובד בשיח זה. הטענה הבסיסית שלי היא, אפוא, שהבעיה אינה ולא הייתה אף פעם שאלת האמת ההיסטורית. מי שזוכר את ימי המדינה הראשונים, יודע שהעולם המערבי שמולו מתנהל עיקר המאבק הרציונלי, שלט אז באזור, הכיר היטב את ההיסטוריה האזורית ואת ההיסטוריה היהודית וקיבל את עמדת הציונות בדבר זכותו של העם היהודי למדינת לאום בארץ-ישראל. את הוויכוח בין הציונות לערבים, פתר אז העולם באמצעות תוכנית החלוקה, שהערבים דחו מכל וכל. זו נקודת מוקד להמשך הדיון והשאלה הראשונה והמיידית הנגזרת ממנה היא מדוע שינה העולם או צמצם ומיתן מאוד את הסימפטיה הישנה שלו לתנועה הציונית ויסודותיה ומה מניע אותו כיום להציג עמדות אחרות ופחות אוהדות? על חלק מהדברים כבר עמדתי לעיל. לדברים הקודמים יש להוסיף שני נימוקים חשובים: א. ה"פרלקסה" בראיית הסכסוך, שעיקרה הפיכת הסכסוך מבעיה ישראלית-ערבית, לבעיה ישראלית-פלשתינית. ב. השגיאות שלנו, בעיקר הרדיפה הישראלית אחר "פתרון עכשיו", כמעט בכל מחיר.