בין חולה למחבל כה אמר ד"ר
ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל: "אסור לרופאים להשתתף בהזנה בכפייה של אסירים כי מדובר בעינויים... זו פעולה מסוכנת שאסורה על-פי חוקי האתיקה". הנחייה זו מהווה קריאת תגר כנגד 'חוק הזנה בכפיה' לעצירים ביטחוניים שובתי רעב (למה רק להם?), שהתקבל בכנסת לפני כחודש בעקבות 'נשק חבלני' חדש: שביתת רעב עד מוות, והזמנת 'התנפלות עולמית' עלינו. צו כביכול-רפואי זה נושא בחובו, ללא ספק, מסרים פוליטיים ו/או חברתיים סמויים אך שקופים למדי. הוא דומה עקרונית לקריאות המרדה מכיוונים שונים כנגד חוקי המדינה בתחומי התיישבות וביטחון, כלכלה ומסים, חברה וחינוך, דת ומדינה וכל כיו"ב. האם ראשי ישיבות מסוימים המורים לתלמידיהם שלא להתייצב כלל לרישום שירות הביטחון יכולים להיתלות בד"ר אידלמן הנכבד?
ובקצה לשוני הערת-אגב המעיקה ומעידה על ההקשר הפוליטי של הכרזת ד"ר אידלמן: מדוע לא נשמע קולה של ההסתדרות הרפואית בעניינו של הנער אשר סירב לאחרונה לקבל טיפולי כימותרפיה בביה"ח רמב"ם? 'כל העולם' גויס לאלצו לכך, והיכן נעלמה האתיקה של ד"ר אידלמן האוסרת כפייה? ושמא יש ליישב סתירה זו באבחנה בין מבוגר לקטין, אך לבי אומר לי שההבחנה של אידלמן היא בין יהודי לנכרי, או יותר נכון: בין חולה למחבל. האחרון מוגן באתיקה!
בין אתיקה להלכה בשורות הבאות אשתדל להתעלם לחלוטין מעמדתי הלאומנית שיש להחמיר עם מחבלים יותר משאר יצורי אנוש. אתעלם גם מהשקפתי הביטחונית שאנו נמצאים במלחמה עם אויבינו ולעתים, במלחמה כמו במלחמה, הכרח לנקוט בצעדים שאינם הכי מוסריים שבעולם. אתעלם גם מרעשי הרקע החזקים של "מה יאמרו הגויים", אשר מן הסתם הדהדו באזניו של הד"ר הנכבד החושש מ'עינויים'. אומר כמה משפטים יהודיים נטו.
אינני מכיר את 'חוקי האתיקה' ולא את מחוקקיהם. אחת ידעתי; פשוט וברור לפי חוקי תורתנו, שהיא היא האתיקה שלנו, שמי שנמצא על סף מוות חייבים להצילו בכפיית אכילה. חיוב זה נובע ישירות מן הפסוק (ויקרא יט,טז) "לא תעמוד על דם רעך" (ש...אומץ על-ידי חוקי הכנסת, למי שזה חשוב לו!), ובמסכת סנהדרין הוסמך גם לפסוק מפרשתנו, שצוטט בראש המדור, קל וחומר מ'השבת אבדתו'.
ויש ליישב את ד"ר אידלמן שמא הוא מסתמך על כך שבעניין חובת ההצלה קיימת אבחנה בין יהודי ('רעך', 'אחיך') לנכרי שלגביו 'אין מורידין ואין מעלין'. אכן מסופקני האמנם הד"ר הכריע במחלוקת הראשונים האם העדר חובת הצלת נכרי כשראהו טובע בנהר אמור בשבעת עממין בלבד, או בכל נכרי, או בכאלו שאינם מדקדקין בז' מצוות בני נח. וכן נחלקו במעמד המוסלמים. וצ"ע.
כאמור, אינני בקי באתיקה מתוצרת 'דת זכויות האדם' והמוסר האירופי, אך זאת ידעתי: בכרכי 'תחומין' התפרסמו 3 מאמרים על 'כפיית חולה לטיפול רפואי', כולל תשובת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (פורסמה בתחומינו (כרך ה', תשנ"ו, ושוב נדפסה באגרות-משה חו"מ ח"ב סי' עג) לפיה "מוכרחין הרופאים לעשות בעל כרחו" אם אין סכנה בטיפול הנדרש. בכרך ב' פרסם הרב משה רזיאל מאמר בנדון המסתמך על תשובת הרדב"ז ש"מלעיטין אותו בעל כרחו", ובכרך כ"ה כתבו האחים הרב נפתלי וד"ר יחיאל בר-אילן מאמר ממצה בכל הסוגיא. כאמור, נקודת הדיון היא מידת ההסתכנות בטיפול הרפואי הכפוי, אך לעניין "מזון ומשקה" לכל הדעות חייבים 'להלעיטו' (אם מדובר ביהודי. המאמרים הנזכרים לא דנו בנכרים).
זו האתיקה שלנו! וכל ועדות האתיקה האירופיות, האוניברסליות, וגם הישראליות הפוזלות, אין בהן ממש מול ההלכה היהודית המוסרית מכולן, על אפה וחמתה של ההסתדרות הרפואית בישראל ויו"רה.
בין ישראל לעמים כנרמז לעיל, לבי אומר לי כי בין השיתין יצוקה אמירה פוליטית של ההסתדרות הרפואית, משהו כמו; עזבו אותנו מתורת ישראל! הניחו לנו מביטחון ישראל! לא נשבענו אמונים לחוקי הכנסת! אנחנו רוצים לטייל בלונדון וברומא, במינכן ובהאג, ולא להיעצר בקשקושי ביטחון ישראל. אנחנו מבחינים בין הזנה בכפייה, או טיפול רפואי, של יהודי - שהוא מותר, ואולי אפילו רצוי, לבין הזנה בכפייה והצלת חייו של מחבל - שהוא אסור, שהרי הוא מוגן בחוקי האתיקה הבינלאומית...
(נכתב במוצ"ש שופטים)
