בהחלטתו ב-24.8.2015 קיבל בית המשפט העליון את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ופטר את חברת לוקסמבורג מתשלום מס על רווח הון היפותטי (שלא נותר בקופתה בסופו של יום).
המערערת עסקה (למן הקמתה, בשנת 1968), בפעילות תעשייתית בתחום הכימיקלים. בתחילת שנת 1998 התקשרה המערערת בהסכם עם חברה נוספת וסוכם על הקמת מיזם משותף, לייצור חומר חדש שפותח על-ידי המערערת. לשם כך הוקמה חברה משותפת (בבעלותן של המערערת והחברה הנוספת), שרכשה מהמערערת נכסים שונים (מוחשיים ובלתי מוחשיים), ובנוסף לכך חכרה מהמערערת בחכירת משנה את הזכויות במפעל שבהקמה באזור רמת חובב שבנגב. המערערת קיבלה מהחברה המשותפת 23.6 מיליון דולר (סכום מותנה נוסף נקבע בין הצדדים, בתנאים ובאופן שפורטו בהסכם), והתחייבה להשלים את הקמת המפעל.
קודם לכן פנתה המערערת לפקיד השומה, בבקשה להגיע להסדר מס בנוגע למכירה הצפויה של הנכסים, והושג על כך הסדר מס ב-1.6.1997. בהסדר נקבע, כי חישוב המס הסופי (בגין רווח למרכיב הנכסים המוחשיים) ייערך לאחר המצאת חישוב סופי, עם השלמת ההשקעה במפעל (התחייבות שהמערערת נטלה על עצמה).המערערת ביצעה הפרשה בשל התחייבותה להשלמת המפעל בסכום של 15 מיליון שקל, ובשל כך לא נוצר לה רווח הון בדיווח הראשוני על מכירת הנכסים לחברה המשותפת.
הפסקת הפעילות והפיצוי בשנת 2000 הופסקה הפעילות במפעל, על-רקע כישלון המיזם המשותף (כפועל יוצא מירידה דרסטית במחיר החומר בשווקים העולמיים), ובשנת 2001 פנתה החברה הנוספת למערערת ותבעה פיצוי על הפרת המיזם. לאחר מו"מ בין המערערת לבין החברה הנוספת נחתם ביניהן הסכם פשרה ב-12.3.2003 ונקבע, כי המערערת תשלם לחברה הנוספת 7.5 מיליון דולר, כולל פיצוי בסכום של 3 מיליון דולר בגין אי-השלמת המפעל על-ידי המערערת.
פקיד השומה סירב להכיר בדיעבד בהפרשה שעשתה המערערת להשלמת הקמת המפעל, ולחלופין טען, כי התחייבותה של המערערת בוטלה בשנת 2000, ואזי נוצר למערערת רווח הון. המערערת מצידה עמדה על שלה, ותבעה את ניכוי ההפרשה מרווח ההון, לא כל שכן בהסתמכה על הסדר המס (שהתייחס במפורש לסוגית התחייבותה של המערערת, להשלמת הקמת המפעל).
השופט המחוזי
מגן אלטוביה דחה את טענת המשיב, לפיה לא הייתה למערערת כל התחייבות להשלמת הקמת המפעל, וקבע, כי התחייבות כאמור אכן התגבשה בעת מכירת הנכסים להמרה החדשה. עם זאת, קיבל השופט את טענתו החלופית של המשיב, לפיה התחייבותה של המערערת (להשלמת הקמת המפעל) בוטלה בפועל כבר בשנת 2000, וזאת עם הפסקת הייצור במפעל. בהתאם נקבע, כי על המערערת לשלם מס רווחי הון בשנת 2000 בגין ביטול ההתחייבות.
המדינה הפרה את ההסדר בקבלו את ערעורה של חברת לוקסמבורג קבע בית המשפט העליון, כי עמדת המשיב עומדת בניגוד להסדר המס מ-1.6.1997. אין חולק, כי המערערת התחייבה להשלים את הקמת המפעל, וכי הדיווח על התחייבות זו כהפרשה, לפחות בשנתיים שלאחר מכירת הנכסים על-ידי המערערת לחברה המשותפת, נעשה כדין. המחלוקת מתמקדת, אם כך, אך ורק במועד בו הייתה צריכה המערערת לבטל את ההפרשה ולזקוף אותה לרווח הון - האם בשנת 2000 (במועד הקפאת הייצור במפעל) או בשנת 2003 (עם החתימה על הסכם הפשרה עם החברה הנוספת).
קבלת עמדת המערערת (לפיה עליה לדווח על ההפרשה כרווח הון רק בשנת 2003), משמעה שרווח ההון מתקזז למעשה עם הסכום שהתחייבה לשלם לחברה הנוספת (הפחתת הסכום של 3 מיליון דולר מסכום התמורה). יש להכריע לטובת המערערת, משתי סיבות עיקריות ומצטברות:
א. בין המערערת למשיב נעשה הסדר מס, שנתן תוקף לקיומה של התחייבות המערערת להשלמת המפעל, ואפשר למעשה את דחיית הדיווח על רווח ההון שנוצר במכירת הנכסים לחברה המשותפת.
ב. המשיב לא טען בפה מלא, וממילא לא הוכיח, כי סכום הפיצוי לחברה הנוספת נקבע באופן מלאכותי או באופן שאינו משקף את המהות האמיתית שלו.
מצאנו עניין מיוחד בהערת הסיום של השופט
יצחק עמית (שציין, כי הערת הסיום אינה אחרונה בחשיבותה), לפיה הכף נוטה לעמדתה של המערערת (גם) באספקלריה של גביית מס אמת. לדבריו, גישתו של המשיב (לפיה יש להטיל מס על רווח ההון, בהתעלם מהסכם הפשרה שנערך ב-12.3.2003 עם החברה הנוספת) "מחטיאה את הקשר ההדוק בין שני ההסכמים, באשר הסכם הפשרה בא חלף התחייבותה של המערערת להשלים את המפעל".
