בפרשת השבוע כתוב הפסוק [דברים כב]: [ח] כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. בלשון הקודש וגם בעברית המדוברת, סתם בית הוא דירת מגורים לאדם. בלשון חז"ל - בית דירה. בלשונם יש גם 'בית הבקר' 'בית התבן' ועוד, אבל כאמור, כשכתוב סתם 'בית' זה מקום מגורים לאדם. עקרונית, אדם יכול לגור גם באוהל. או בקרוואן מתגלגל. או להיות חסר בית לא עלינו. בכל אלה הוא פטור כמובן ממצוות מעקה. אבל אם יש לו בית בעל גג שטוח, הוא חייב לבנות מעקה. להיות חסר בית, איש לא מאחל לעצמו וכמובן, גם אנחנו לא מאחלים את זה לאף אחד. בקרוואן מתגלגל - אנשים שמצבם הכלכלי מאפשר והם גם קצת הרפתקנים - גרים בימי חופשה. באוהל גרו פעם הנוודים וגם מי שלא השיגה ידם לבנות בית של קבע. שכן בגשמיות, כל אחד רוצה שיהיה לו בית, שתהיה לו קורת גג יציבה מעל ראשו.
בית ברבדים שונים השאלה היא מה קורה ברוחניות, מה עם הבית הרוחני? הרי בית יכול להיות כל כך חשוב עד שהר שלם ייקרא על שמו: 'הר-הבית'. וזה לא בגלל הפאר החיצוני של אותו בית, זה בזכות המעלה הרוחנית שלו, הקדושה ששרתה בו. והרי הכלל הוא ש"קדושה אינה זזה ממקומה" ועל כן, המקום בו עמד הבית הקדוש נותר בקדושתו מאז ועד בכלל. ולמרות שכעת עומד שם מבנה המייצג את ההפך הגמור מהיעוד של הבית המקורי, המקום נותר בקדושתו. מה שמביא אותנו לרעיון שהקדושה יכולה, והיא גם אמורה לשכון בכל מקום ובלבד שירשו לה להכנס. ובהקשר הזה כל יהודי צריך לשאול את עצמו מה עם הבית הפרטי שלי, האם הוא מהווה מקום משכן לקדושה? וכיצד מתנהל ה"בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל"? יש לו נקודות חיבור לקדושה או שהעיקר הוא המעטפת הגשמית?
למי בונים את הבית? פתחנו את הרשימה בפסוק המורה לעשות מעקה לגג הבית, שזו מצווה שלא מוכרחים להתחייב בה. כי אם גרים באוהל או אפילו תחת גג משופע, אין צורך במעקה. העניין הוא שהפרשה כולה מנחה אותנו כיצד לעשות דירה לו יתברך פה בעולם הזה. שהרי בשביל זה הוא ברא את האדם, כאמור במדרש [תנחומא נשא, טז]: אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים; ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. [יז] וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ [בראשית ב] ועבר על צוויו. אמר ליה הקב"ה כך: הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו; מיד סלק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. אחר כך היו חטאים נוספים והשכינה נסתלקה מעלה מעלה עד שבא אברהם אבינו והתחיל תהליך של הורדת השכינה בחזרה.
גם הקב"ה רוצה בית האנושות הכללית איכזבה כביכול את הבורא יתברך בכך שלא שמה בראש מעייניה את רצונו שתהיה לו דירה בעולמות התחתונים, עד שבא אברהם אבינו והציב לעצמו את המשימה הזאת כתכלית חייו. הוא הוריד את השכינה מַדְרֵגָה אחת, מהרקיע השביעי לשישי. יצחק בנו המשך בדרכו והוריד את השכינה מהרקיע השישי לחמישי. אחריו יעקב, לוי, קהת, עמרם ואת התהליך של הורדת השכינה לארץ השלים משה רבנו, הדור השביעי מאברהם אבינו, כאשר קיבל את התורה בהר סיני. מאז ועד בכלל אנחנו אלה שמופקדים על בניית הדירה לו יתברך בעולם הזה התחתון. וכמובן, לא מדובר בבית גשמי דוקא, מדובר בבית רוחני. מדובר באורח חיים שבמהלכו חותרים בהתמדה למילוי הרצון העליון, לקיום מצוותיו של הבורא יתברך בהידור הכי גדול האפשרי מתוך מודעות לתכלית הזאת של בניית דירה בתחתונים.
בין אדם לחברו כאמור, פרשת השבוע מנחה אותנו בפרטים ואף בפרטי פרטים, בריבוי המצוות הכתובות בה, כיצד לבנות לו יתברך את הדירה שהוא כל כך מתאווה לה. ומעניין שרוב ככל המצוות בפרשה עשויות להשתייך למחלקה של "מצוות שבין אדם לחברו". דווקא באלה - בהקפדה על שמירת כבודו, רכושו ורווחתו של הזולת - בונים לו יתברך את הדירה שבה הוא ייהנה לשכון. אמרנו שהמצוות שבפרשה שייכות למחלקה של "מצוות שבין אדם לחברו". מישהו עלול להתבלבל חלילה ולחשוב שזה ביני ובין החבר ולא נוגע לקב"ה. אבל התורה מגדירה אותן כמצוות כדי לומר לנו שהעניין נוגע גם נוגע. ואדרבה - אם עברתי עבירה ובכך פגעתי כביכול בקב"ה - הוא מוחל על עלבונו שלו מיד כשמתחרטים ומבקשים סליחה. אבל אם פגעתי בחבר חלילה, הקב"ה לא סולח אלא אם כן החבר כבר סלח לי. על כן, דוקא במצוות שבין אדם לחברו בונים דירה לו יתברך.
העיקר להילחם לכאורה נראה שהרבה יותר קשה להיזהר במצוות שבין אדם לחברו מאשר במצוות שבין אדם למקום. כמובן, מי שניחן בלב טוב ובאופי נוח לבריות, יותר קל לו בתחום הזה, אבל הכלל הוא כנ"ל. מובן מאליו שמדובר במי שיש להם מודעות לעצם עניין החיבור שנעשה בינינו ובין הבורא יתברך על-ידי קיום המצוות. אצלם שייך לחלק בין קשה יותר וקשה פחות. אצל מי שאין לו מודעות כזאת, הרי הכל תלוי באופי ובחינוך שקיבל או שחינך את עצמו. אלא שגם עם האופי הכי טוב, קורה שנתקלים באדם ש"לא בא לנו טוב בעיניים" או שהרגיז אותנו, ופתאום נעלם לו האופי הטוב שלנו. שלא לדבר על מצב שבו נראה לנו שמישהו פגע בנו בכוונה או דיבר בזילזול על ערכים או הרגלים היקרים לנו, כפי שזה קורה לא מעט לאחרונה לצערנו. בהזדמנות כזאת עלול להתנדף לו האופי הטוב שלנו.
המלחמה הפנימית אז בין אם מדובר במי שמודע לחשיבות קיום המצוות ובין אם מדובר בסתם יהודי טוב, לגמרי לא פשוט לעמוד ברמת ההתמסרות לטובת הזולת שדורשת מאתנו פרשת השבוע. כדי להצליח בכך צריכים להשקיע המון בחינוך, בעיקר בחינוך עצמי. ומטבע הדברים, חינוך כזה כרוך במלחמה פנימית לא פשוטה בכלל. אולי לכן כל המצוות האלה כתובות בפרשה של מלחמה [דברים כא]: [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. את דיני המלחמה למדנו כבר בפרשה הקודמת [פרק כ]: [א] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וגם: [י] כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ--וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם. שתי פרשיות קצרות הדנות בהכנות ובמהלכי מלחמה מול אויב חיצוני. הפרשה שלנו מדברת על המלחמה הפנימית, על ההתמודדות שלנו עם הנטיות הטבעיות שלנו.
מצוות לעיצוב האופי כאמור, תכלית המלחמה הזאת היא בניית בית, דירה שבה יוכל, ואף ישמח לשכון הקב"ה. זה מתחיל בעיצוב הבית הפרטי של כל אחד ואחת, ועד שמכלל הבתים הפרטיים נזכה לבית הכללי, הבית הלאומי של כלל ישראל. את המלחמה הזאת אפשר וחייבים לנצח, אבל צריכים לזכור שהניצחון היחיד האפשרי הוא בנקודות. אין מציאות שבה ננצח ב"זבנג וגמרנו". כי הצד השני אינו מוותר בקלות או בכלל. ועל כן, ברגע שנדמה לנו כי ניצחנו ובאופן טבעי יורדת הערנות שלנו, הוא מנצל זאת כדי לתקוף שוב ולהכשיל אותנו בתחום שלא עלה בדעתנו כלל. למעשה, כל מצווה הכתובה בתורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט, מצביעה על נקודת חולשה אפשרית באופי שלנו ומלמדת אותנו כיצד להתגבר עליה ואף להפוך אותה למקור עוצמה.
מלחמה יזומה ומלחמה כפויה המלחמות (הפנימיות) בפרשה מתחלקות לשני סוגים כלליים, מלחמות שיוזם האדם ומלחמות שבאות עליו מבחוץ. את הסוג השני אפשר לכנות "ניסיונות" ורוב ככל המצוות מתייחסות אליו. אבל הפרשה פותחת ומסיימת דוקא במלחמות יזומות. את הפסוק הראשון ציטטנו כבר; ביחס אליו אומר רש"י: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. לענייננו, מלחמת הרשות פירושה שהאדם יוזם שיפורים בבית הפרטי שלו, בדירה שהוא בונה לקב"ה בעולם הזה, ואינו ממתין עד שיתגלו סדקים-מגרעות בעבודתו. במלים אחרות, הוא מתאמץ להדר במצוות שבין אדם לחברו, לעשות הרבה מעבר למצופה ממנו, והכל לכבודו יתברך. ובסיום הפרשה מורה לנו התורה: [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... [יט] וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.
בית זמני ובית נצחי מהעובדה שהפרשה פותחת ומסיימת במלחמה יזומה, אפשר להסיק כי הדרך הקצרה לבנות לו יתברך דירה פה בעולם הזה היא דרך המלחמה היזומה. שכן בלי מלחמה כזאת, אפשר לקיים את כל המצוות הכתובות בשולחן ערוך אבל במקום בית מפואר נבנה אוהל במקרה הטוב. כי אפשר לקיים את כל המצוות במינימום ההכרחי, אבל כדי לבנות בית ראוי למלך מלכי המלכים הקב"ה צריך להתאמץ קצת יותר. דומני כי הרעיון הזה מובן לגמרי בגשמיות; איש לא יסתפק באוהל. כל אחד רוצה שיהיה לו בית ורצוי גדול ונוח. גם נקי ומסודר, אם לא מפואר. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי המשימה שלנו היא להשקיע בבית הרוחני שלנו לפחות באותה מידה שמשקיעים בבית הגשמי ועוד הרבה יותר. כי הבית הגשמי - כך או אחרת הוא זמני, בעוד הבית הרוחני הוא נצחי. וחשוב מזה - הבית הרוחני שלנו הוא בעצם בית דירה לקב"ה. זה מה שהוא מבקש מאיתנו.
