האבק מתחיל לשקוע מעל קלטות ברק. בשלל הפרשנויות והדעות שהציפו אותנו בעקבות הקלטות, בלט טיעון אחד שברצוני לדון בו בשל היותו עקרוני. והוא זה:
לא קיבלו החלטה לתקוף באירן בגלל הפחדנות של נתניהו, בשל אי-יכולתו לקבל החלטות קשות, בשל החרדות האופפות אותו. זהו, לדעתי, טיעון שגוי. אני סבור שגם אם היה לנו ראש
ממשלה שאינו יודע מהו פחד, אמיץ, מחליטן, בז לקטנות ורואה לנגד עיניו רק את טובת המדינה ואזרחיה - כי גם אז הוא לא היה מקבל החלטה לתקוף, אם הרמטכ"ל מתנגד לכך. ובמקרה שלפנינו, הרמטכ"לים התנגדו (אשכנזי וגנץ אחריו).
במדינת ישראל לא תתקבל החלטה על כל פעולה צבאית, פעולה שבה מופעל כוח צבאי להשגת מטרות כלשהן, ויש בה סיכון לחיי אדם, אם הרמטכ"ל מתנגד לה. במילים אחרות, הדרג המדיני לא יכול מעשית לכפות על רמטכ"ל צה"ל להפעיל את צה"ל בניגוד לדעתו ושיקולו.
בעלי הטעון של "הפחדנות" באים ומביאים כדוגמה את
מנחם בגין והפצצת הכור העירקי ב-1981. תראו, הם אומרים, מנחם בגין היה עקשן, הוא ראה לנגד עיניו רק את האינטרס של מדינת ישראל, הרבה התנגדו להפצצה: ראש אמ"ן, ראש המוסד, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שר הביטחון לשעבר
עזר ויצמן, וגם הרמטכ"ל לשעבר,
יגאל ידין, שהיה סגנו של בגין, התנגד לכך כמעט עד הרגע האחרון. ולמרות כל זאת, בניגוד גמור לנתניהו, בגין העביר החלטה ונתן את הפקודה לתקוף.
זה גבר שבגברים. בעלי הטיעון הזה שוכחים רק פרט "קטן" אחד, כמו הבורג הקטן שמחזיק את כל המכונה: הרמטכ"ל,
רפאל איתן (רפול), תמך בכל לב בהפצצת הכור העירקי. זה הדבר החשוב ביותר עבור מקבל ההחלטות בדרג המדיני. אז מה אם ראש אמ"ן או ראש המוסד מתנגדים? (ודרך אגב, מספרי שניים שלהם צידדו בהפצצה).
מה שחשובה זאת דעתו של מפקד צה"ל. ולעניין זה, מי שהעניק לרפול את הביטחון ביכולת צה"ל לבצע את משימת ההפצצה, היה מפקד חיל-האוויר, האלוף דויד עברי. וגם כאן, אם מפקד זרוע (אוויר או ים) מתנגד (משיקולים מקצועיים) לפעולה גדולה שבה הזרוע שלו היא המבצעת העיקרית, נדיר ביותר שהרמטכ"ל יכפה עליו את דעתו. אין לי שום ידע, אך אני מניח כי בדיונים עם הדרג המדיני, בהם הרמטכ"ל אשכנזי קבע שעדיין אין "בשלות מבצעית", הוא ביטא גם את דעתו של מפקד חיל-האוויר באותו הזמן.
שונים הדברים כאשר אין מדובר בפעולה צבאית, הכרוכה בסיכונים ובאבדות, אלא במהלכים מדיניים שבהם מופעל גם צה"ל. במקרים כאלו דעתו של הרמטכ"ל חשובה, אך בשום אופן אינה מכרעת, ואינה מחייבת את הדרג המדיני. הדוגמה הבולטת לכך היא ההחלטה של
אהוד ברק לצאת מלבנון ללא הסכם עם סוריה ועם לבנון. צה"ל והרמטכ"ל בראשו לא היו שלמים עם החלטה זאת, ונתנו לכך ביטוי ברור. ברק כפה את דעתו, וצה"ל ביצע את המשימה בצורה הטובה ביותר.
דומני שגם במקרים דומים כאלו, הדרג המדיני יעדיף רמטכ"ל ששלם עם ההחלטות שלהם ולא מתנגד להן. לדוגמה: עדיף היה לשרון שבזמן ההינתקות יהיה רמטכ"ל (חלוץ) התומך בה, ולא רמטכ"ל המתנגד לה, כמו בוגי יעלון. ובו בזמן אין לי צל של ספק שאילו יעלון היה נשאר שנה רביעית בתפקידו הוא היה ממלא בצורה הטובה ביותר הוראות הדרג המדיני בהינתקות.
