בהתאם לחוק, החל משנת 2008 כל מעסיק מחויב לבטח את עובדיו, כחלק מחובת הביטוח הפנסיוני, מפני נכות ומוות, ובכלל זה לפנסיית שארים לקרובים. "שאיר" הוא בן זוגו של המבוטח, בין אם בקשר נישואין או ידועים בציבור, וילדיו עד גיל 21. קצבת שארים משולמת לקרובי המבוטח במקרה שהוא נפטר טרם יציאתו לפנסיה. האלמנה תקבל את הפנסיה לכל החיים, ואילו לילדיו של המנוח משולמת קצבת שארים עד הגיעם לגיל 21.
החוק, כאמור, מחייב מעסיקים להפריש לקופת הביטוח הפנסיוני של עובדיהם כספים לפנסיית שארים שמנוהלים על-ידי חברת הביטוח או קרן הפנסיה הרלוונטית. מטבע הדברים, חובה זו של המעסיק קיימת כל עוד שוררים בינו לבין העובד יחסי עבודה. עם סיום היחסים, אם בהתפטרות ואם על-ידי פיטורים, תמה החובה.
חברות הביטוח חייבות בחובות מוגברות זאת נכון באשר לחובות מעסיקים, אך חובותיה של חברת הביטוח אינן מסתיימות בתום ההעסקה. כך נקבע בפסק דין חדש (19.8.15) של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. במקרה שנדון בפסק הדין דובר על מריו (שם בדוי), עובד זר שעבד כשנה במלון באילת. מעסיקתו הפרישה עבורו, במסגרת העבודה, כספים לקרן פנסיה שנוהלה על-ידי חברת מנורה מבטחים פנסיה. תשלומים אלה הופסקו לאחר פיטורי העובד.
מקץ כחצי שנה ממועד הפיטורים מריו נפטר. חלפו כמה שנים, ושאירי המנוח גילו - ממש במקרה - שיתכן כי הם זכאים לפנסיית שארים בהתאם לפוליסת הביטוח שהייתה למריו במהלך עבודתו במלון. הם פנו לנציגה של מנורה מבטחים בבקשה מתאימה, אך נדחו בטענה שעם פיטורי מריו המלון הפסיק להפריש עבורו דמי ביטוח, על כן הפך מריו ל"עמית לא פעיל" והביטוח נפסק.
קרובי המנוח הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ושם נפסק כי על מנורה מבטחים לשלם. בית הדין דחה את טענותיה של חברת הביטוח אחת אחת וקבע שבמקרה זה היא הפרה את חובת הגילוי המוגברת שחלה עליה כלפי המבוטח, מריו.
בית הדין עמד בהכרעתו על חובתן של חברות ביטוח, שעתירות ידע ובקיאות בהשוואה למבוטחיהן, לנהוג
בתום לב ובגילוי מרבי כלפי הלקוחות. "המבטח הוא בעל העוצמה, הוא בעל הידע באשר לתנאים העלולים לפגוע במבוטח. המבטח אחראי לכך שהמבוטח ידע באילו נסיבות הוא עלול להיפגע ולהפסיד את תשלומי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי", ציטטה השופטת רובוביץ-ברכש.
בית הדין ציין שחברת הביטוח לא עמדה בחובה זו שעה שלא הסבירה למריו, לאחר שפוטר וכשהופסקו התשלומים לקופתו, ולא הביאה לידיעתו את ההשלכות הדרמטיות של הפסקת התשלומים לקופת הביטוח על-ידי המלון, לרבות לפנסיית שארים. בית הדין מצא שבנסיבות העניין אילו מנורה מבטחים קיימה את חובתה, כפי שמתחייב מהדין הכללי ומחוזר רלוונטי של המפקח על הביטוח, היה מריו דואג להמשיך להפריש את הכספים מכיסו הפרטי. כלומר, אלמלא מחדלה של מנורה מבטחים קרובי מריו היו נהנים היום מפנסיית שארים.
עוד נדחתה טענת מנורה מבטחים כי בנסיבות העניין היא לא הייתה מחויבת לפנות למריו ולהודיע לו על הפסקת ההפקדות, מאחר שעבד במלון פחות משנה (ביום אחד).
בסופו של דבר בית הדין קבע שקרובי המנוח זכאים לקבל ממנורה מבטחים פנסיית שארים, וזאת ממועד פטירתו, וחייב את חברת הביטוח בתשלום הוצאות משפט לתובעים בסך של 10,000 שקלים.
(ק"ג 11002-10-13 נ' א' ואח' נ' מנורה מבטחים פנסיה בע"מ)
