ב-8 ספטמבר חוזרים חברי הקונגרס האמריקני מחופשה. עד ליל 17 ספטמבר צריך הסנאט להצביע בנושא הסכם הגרעין עם אירן. עד לא מכבר הייתי מבולבל, ואני משער שרבים מבולבלים כמוני. למה? כי מהתקשורת שלנו ומפרשניה אי-אפשר היה לקבל תמונה ברורה על מה בדיוק ההצבעה ובאיזו הצבעה מדובר. חדשים לבקרים היינו מתבשרים שסנטור מסוים החליט לתמוך באובמה בעד ההסכם; מפעם לפעם דיווחו כי מתנגדי ההסכם לא יצליחו להשיג 67 קולות על-מנת להתגבר על זכות הווטו של הנשיא. הגדיל לעשות הערוץ הראשון, לקראת סוף השבוע שעבר, כאשר הביא כותרת ולפיה אובמה ניצח ו"השיג רוב בעד ההסכם", והכתב שלה בארה"ב אף חזר על כך. אכן, הבורות חוגגת בלי כל בושה.
התעמקתי בסוגיה הזאת ונעזרתי בידע הרב של ידידי, הפרופסור חובב טלפז. מטרתי היא להציג לקורא בשיא הפשטות מה באמת מתרחש לנגד עינינו ועל מה המאבק. ובכן, לפי החוקה האמריקנית, כאשר הממשל האמריקני (הרשות המבצעת שבראשה נשיא ארה"ב) חותם על הסכם בינלאומי (לבד או עם עוד חותמים), ההסכם הזה יכול להיות מאושרר ב-3 דרכים על-מנת שיהיה לו תוקף:
האחת, ההסכם מובא לפני הסנאט כאמנה (treaty), ונדרש רוב של שני שלישים מחברי הסנט ועוד קול אחד, על-מנת שההסכם יאושרר. לתשומת לב: מי שנדרש להשיג כאן רוב מיוחס ביותר הוא נשיא ארה"ב! לא הושג הרוב - אין תוקף להסכם. המקרה הידוע ביותר בהיסטוריה שבו נשיא ארה"ב (ווילסון) לא הצליח לגייס את הרוב הזה היה כאשר הוא הביא לאישרור את חוזה ורסיי לאחר מלחמת העולם הראשונה. לכן, ארה"ב לא הייתה צד להסכם המפורסם הזה.
השנייה, כאשר הנשיא מביא את ההסכם הבינלאומי לאישרור הסנאט והקונגרס כאחד. במקרה זה הנשיא נזקק לרוב רגיל בשני הבתים. השיג את הרוב הרגיל, החוזה מאושרר והוא בגדר חוק.
אני מאשרר האפשרות השלישית היא כאשר הנשיא לא מביא את החוזה לפני הרשות המחוקקת, אלא מאשרר אותו לבדו בצורת "תקנה נשיאותית" (executive order). זאת בהתאם להרשאה הניתנת לו בחוקה האמריקנית, בעיקר מתוקף היותו האחראי לניהול מדיניות החוץ האמריקנית. האפשרות הזאת נבדלת משתי האחרות בכך שרף התוקף שלה הוא נמוך (כי ההסכם לא עבר דרך הרשות המחוקקת המייצגת את העם), ולכן הנשיא שיבוא אחריו יכול לבטל את החוזה באופן מיידי על-ידי "תקנה נשיאותית"! היה זה אובמה עצמו שביטל "בתקנה נשיאותית" את ההסכם שחתם לפניו הנשיא בוש עם פולין לגבי הצבת מערכות אמריקניות נגד טילים בפולין.
בנובמבר 2014 איבדה המפלגה הדמוקרטית את הרוב שהיה לה בסנאט (בקונגרס היא איבדה אותו כבר לפני כן) ויחסי הכוחות החדשים בסנאט היו אלו: 54 סנטורים רפובליקנים מול 46 סנטורים דמוקרטים. אובמה יכול היה רק לחלום לאשרר את החוזה עם אירן בשתי האפשרויות הראשונות. לכן, הוא בחר באפשרות השלישית: אני מאשרר, ושהרשות המחוקקת לא תתערב לי ולא תדון בהסכם.
הרפובליקנים רתחו, הזמינו את נתניהו, והסוגיה הפכה לבעלת חשיבות לאומית אמריקנית, כשהרשות המחוקקת מאיימת להתערב ולהביע דעתה בעניין ההסכם המתגבש עם אירן. ואז במחצית אפריל השנה הושגה פשרה בין הנשיא לרשות המחוקקת (רפובליקנים ודמוקרטים כאחד), וליבתה היא זאת: הנשיא מוכן שבמהלך חודש (שהפך לחודשיים) לאחר שייחתם החוזה, הסנאט ידון ויבחן את ההסכם, והממשל יציג לו אותו. ואז, אם הסנאט ירצה לדחות את ההסכם (בתום המועד של החודשיים) אז בבקשה שיצביע. אם הוא יצביע ברוב רגיל לדחות אותו (והוא יכול לעשות זאת כי יש לו 54 קולות של סנטורים רפובליקנים מתון 100), אזי הנשיא יטיל וטו על ההצבעה. על-מנת שהנשיא לא יוכל להטיל ווטו נדרשים 67 קולות שיצביעו נגד ההסכם. שימו לב שיש כאן היפוך יוצרות גמור: לא הנשיא צריך להשיג רוב מיוחס של שני שלישים מחברי הסנאט, או אפילו רוב רגיל בשני הבתים (על-פי שתי האפשרויות הראשונות של החוקה האמריקנית ) אלא הסנאט הוא שצריך להשיג רוב של שני שלישים (67 קולות) על-מנת לדחות את ההסכם!
רוב מרשים לכן, כל שאובמה היה צריך לעשות הוא ש-34 סנטורים דמוקרטים יצביעו בעד ההסכם, ולשכנעם בנימוק: או הסכם או מלחמה. הוא עשה זאת, והסיכוי שלו לעשות כך היה מלכתחילה גבוה ביותר, והסיכוי להשיג 67 קולות מתנגדים היה למעשה חסר סיכוי. אז על מה באמת המאבק עכשיו? אובמה לא הכי שש להטיל וטו על רוב מרשים של 66 קולות נגד ההסכם, כאשר רק 34 קולות בעדו. ככה יעבור הסכם שהוא מגדירו כגדול בהישגיו במדיניות החוץ, כמורשת הזוהרת והמפוארת שהוא משאיר לעם האמריקני ? ככה, במיעוט זוהר?
לכן, מה שאובמה שואף לו הוא להפסיד "בכבוד" (ועבורו זה "ניצחון"). כיוון שכך היעד שלו במאבק הצפוי בסנאט הוא שנגד ההסכם יצביעו לא יותר מ-59 סנטורים, ובעדו 41. כלומר, הוא זקוק לעוד 7 קולות של סנטורים דמוקרטים שיצביעו בעד ההסכם (וברגע כתיבת מאמר זה יש לו כבר 37 קולות בעד ההסכם). למה מספרי הקולות האלו דווקא? כי כאשר בסנאט יש רק רוב של 59 קולות בהצבעה, רשאי המיעוט לנהל "פיליבסטר". כלומר לנאום בלי סוף עד שחולף הזמן החוקי להצבעה, והיא בטלה. אם בחצות 17 ספטמבר יוכלו הדמוקרטים להמשיך ולנהל "פיליבסטר", יעבור המועד החוקי של חודשים שניתן לסנאט לצורך הצבעה, ואז לא תהיה הצבעה כלל, ואובמה יהיה פתור מלהטיל וטו!
מה יהיה ב-17 ספטמבר? נחכה ונראה. מה שברור הוא שההסכם הבינלאומי היחידי שאובמה רואה בו הישג כביר, הסכם שעמלו עליו שנים ארוכות, שלדעת אובמה ואנשיו משפר את ביטחון העולם, יהיה כזה שרוב אנשי הרשות המחוקקת האמריקנית התנגדו לו, ובכך נתנו ביטוי לרצון העם האמריקני (ובסוגריים אני חייב להדגיש כי כמובן ניתן לטעון שהרוב של הרשות המחוקקת הוא יותר נגד אובמה מאשר נגד ההסכם עצמו, אך זה טבען של הצבעות).
ומילה לגבי ישראל. תומכי הנשיא אובמה בישראל מנבאים שחורות על הדם הרע ומעשי הנקמה הצפויים לישראל לאחר ההצבעה בעוד 10 ימים. אובמה עצמו שופע דבש ומבטיח חימום יחסים עם ישראל. היכן האמת? איש איש עם שאיפותיו ודעותיו.
