1.
נס זאחלקה - ההתנפלות של ח"כ
ג'מאל זאחלקה על ח"כ
סתיו שפיר הוא מהנסים הגדולים שנפלו בחיקו של
המחנה הציוני. אחד הדברים החשובים ביותר להישג עתידי אפשרי של המחנה הציוני הוא בידול מוחלט מתדמית של שמאל קיצוני המיוחסת לו, כלומר של כאלו שדואגים יותר לאויבים מקרב הערבים מאשר ליהודים הישראלים. תדמית זו שהודבקה לו (חלקה בצדק ורובה המכריע שלא בצדק) מהווה מכשול אלקטוראלי גדול בימי בחירות. עדיף היה לח"כ המחנה הציוני להעצים את הוויכוח ולא להיכנס למסע התנצלויות והסברים. יש כנראה רפלקס מובנה אצל "ילדי הכאפות" שרובם נמנים על המחנ"צ שמביאים אותם לצורך להתנצל על כל קללה המוטחת בהם.
2.
הערה לעמית סגל - עמית סגל, הכתב המוכשר של ערוץ 2, ציין בהקשר לעימות זאחלקה-שפיר משהו כמו "אם אינם יודעים לשמור על אופוזיציה מאוחדת איך ירכיבו ממשלה ביחד"? ובכן, ראשית איני מכיר אדם במחנה הציוני שמוכן לשתף את
בל"ד בקואליציה עתידית ושנית מאימתי אופוזיציה צריכה להיות מאוחדת? הדבר היחיד שמאחד אופוזיציה הוא להביא לאובדן הרוב של ממשלה קיימת. יש ביניהם מי שרוצים להחליפה ויש מי שרוצים לשנות הרכבה. יש מי שמתנגדים למהלכי הממשלה כולם ויש מי שחולקים עליהם.
3.
חולדאי מביט פנימה במקום החוצה -
רון חולדאי פתח את מסע הבחירות שלו לראשות מפלגת העבודה (לדעתי סיכוי רב שבסופו של יום כלל לא יתמודד) במכתב מפורט על הצורך בפיזור ועידת המפלגה, בבחירת לשכה, מזכ"ל וכיו"ב'. הכול עניינים פנימיים שאינם מעניינים איש בציבור הרחב. זוהי קריצה לעסקנים/פעילים מפלגתיים שבינם לבין הצלחה בבחירות אין דבר וחצי דבר. חולדאי מכיר זאת הואיל וזכה בבחירות לעיריית תל אביב יפו כאשר פנה ישירות לציבור בניגוד לעמדת עסקני המפלגה. העיסוק בעניינים תקנוניים פנימיים מרחיק בוחרים ואינו מקרב איש. חשוב לזכור ולהבין שלחברי מפלגה יש היגיון קולקטיבי והם בוחרים לראשות מפלגתם המתמודדת על הנהגת המדינה דמות שבכוחה להביא ציבורי תמיכה חדשים: מערי הפיתוח ומהשכונות, עולים מחבר המדינות ומאתיופיה ודומיהם. רק שבירת דפוסי ההצבעה המסורתיים תחזיר את מחנה המרכז לשלטון. פיזור ועידת המפלגה ובחירת 2000 פעילים חדשים במקום הקיימים לא תוסיף אפילו קול אחד בימי בחירות.
4.
אופוזיציה ברחוב ולא רק בכנסת - בשנים האחרונות רואה האופוזיציה עצמה רק כאופוזיציה פרלמנטרית. הימים בהם אורגנו משמרות מחאה מול מוקדי כוח, הוקמו תנועות אופוזיציוניות חוץ פרלמנטריות ודומה להם חלפו מהעולם ונותרו בחיים רק בימי מערכות בחירות. העבודה ניצחה בבחירות 1992, לא מעט, בזכות הפגנות רצופות עם הסיסמה "מושחתים נמאסתם" כמו גם מאות האוהלים של מחוסרי הדיור שהציפו את הארץ. את הארגונים האלו הובילו תומכים מוצהרים של מפלגת האופוזיציה הראשית. גם טרום הבחירות בהן ניצח ברק הייתה התארגנות חוץ פרלמנטרית רציפה שהביעה התנגדות ציבורית למדיניות הממשלה בכל יום, בכל מקום ובכל שעה. כך גם הליכוד ובני בריתו כאופוזיציה לממשלת פרס 1996. חשוב שמפלגות האופוזיציה יזכרו שבחירות מנצחים ברחוב ולא במסדרונות הכנסת, בדפי העיתונות, על מרקעי הטלוויזיה ואפילו לא באמצעות ציוצי הטוויטר.
5.
ראש הממשלה ביטל ראיונות SO WHAT - בימים כתיקונם זועקת האופוזיציה על אפליה לטובה של ראש הממשלה משום מבול הראיונות ואפשרויות פתחון הפה הניתנות לו על פני עמודים רבים ודקות שידור לאין ספור לפני חגים מבלי שמתאפשר פתחון פה מקביל לאופוזיציה. השנה, החליט ראש הממשלה מנימוקיו שלו שלא להתראיין ובאופוזיציה, למרבה הפלא, יש מי שתוקפים אותו על כך. כאילו הם, אלו שהגיעו מהעיתונות, חושבים שהם עדיין במקצוע הקודם ומתפקידם להגן על האינטרסים של אמצעי התקשורת. למה פשוט לא לברך את ראש הממשלה על אלם הראיונות ולומר בפשטות: כיוון שאין לממשלה שום הישג ולרה"מ אין מה להגיד טוב שרה"מ בחר לשמור על זכות השתיקה ולא לבזבז זמן שידור יקר ודפי
עיתון על לא כלום.
6. ומילה אחת אחרונה בעניין החוק שאוסר להביע עמדה אישית בשידור הציבורי: אומנם תמיד כאשר דוברים מתלוננים בפני הנהלת
רשות השידור על הבעת עמדה אישית על-ידי כתבות/כתבים ומגישות/מגישים התשובה הלקונית המוכנה מראש היא שעובדי רשות השידור הטילו על עצמם איסור להביע עמדה אישית בשידור (כאילו זה בכלל אפשרי). למרות האמור לעיל החוק מטופש ובלתי ישים. הלא אין בחוק מגבלה לגבי הבעת עמדה אישית רק לנושא הפוליטי-מדיני. האם גם לשדר משחק כדורגל אסור לציין כי שחקן זה או אחר "אשם" בגול? האם יאסר לציין כי במשחק הקרוב אין או יש לקבוצה מסוימת סיכוי לנצח? ולהבדיל אלפי הבדלות -האם בהתייחסות למשפטי אונס אסור יהיה לשדר/ית להביע סלידה מהמעשה הנורא? ועוד כהנה וכהנה. כל אלו הם נושאים רציניים שצריכים לעמוד במרכז הביקורת מחברי האופוזיציה אך אלו עסוקים במתווה הגז יומם ולילה אך לא בחשיפת קלונו של השלטון הדוגל בחקיקה אבסורדית.
