ב-31.8, לקראת השנה החדשה, נשא הנשיא שלנו בפני חברי הסגל הדיפלומטי נאום מביך של 'מה יפית'. כמה ימים אח"כ נתנו לו שרי החוץ האירופים תשובה אנטי-ציונית (כלומר אנטישמית) 'הולמת'. הנשיא ריבלין הבטיח לדיפלומטים הזרים "ויתורים כואבים", ובכך אימץ לו מטבע לשון שמאלני המשמש תחליף מודרני לדבר האמיתי, שהיום אין 'תקינות פוליטית' לומר אותו במפורש: אדמה יהודית ודם יהודי. עובדה: הוויתורים הכואבים של אוסלו ושל הגירוש לא הביאו לנו "סיכוי אמיתי לשלום וביטחון", עוד אמרת כנף מבית מדרשו של השמאל שהשמיע הנשיא באותו המעמד, כי אם קרוב ל-1,700 הרוגים ונרצחים יהודים ואלפי פצועים, מהם נכים לצמיתות.
ומה הייתה תשובת שרי החוץ האירופים למליצות הנבובות של נשיאנו? עוד דאעש חותך ראשי אנשים או שורפם חיים, אונס נשים ומוכרן לשפחות מין, הורס ערכי תרבות ומוחק מדינות, ומבול של פליטים מאיים להטביע את אירופה, מצאו להם השרים האירופים פנאי ועניין לעסוק במה שחשוב להם באמת: סימון תוצרת ההתנחלויות. זה מה שמדאיג אותם: לא 300,000 הרוגי סוריה, לא 'קורבן התמיד' - עשרות נרצחים, כל יום כמעט, מידי מתאבדים מתפוצצים בעירק, בלוב, בתימן, בפקיסטן, במצרים - לא התמוטטות המדינות שהם, האירופים, יצרו במו ידיהם, כי אם העובדה הבלתי נסבלת בעיניהם שכ-800,000 יהודים חיים היום בירושלים ההיסטורית וביהודה ושומרון. חיים - לא רוצחים, לא אונסים, לא מזיקים לאיש, ולהפך, מפרנסים לפחות 100,000 משפחות ערביות. אך לא טובת הערבים מעניינת אותם כפי שאולי הנשיא ברוב נאיביות חושב, כי אם רעת היהודים, שאת סחורתם צריך לסמן כדי שיידע העולם להחרים אותה, עד שעל מיליוני הפליטים הערבים יתווספו גם מאות אלפי פליטים יהודים.
שרי החוץ האירופים, מרוב צביעות, אולי אינם רואים כלל, כמה מופרך ואירוני הוא המעשה שלהם בראייה היסטורית. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, התכנסו קודמיהם בעיירה האיטלקית סן-רמו והחליטו לפרק את האימפריה העותומאנית ולהקים במקומה, יש מאין, מדינות-לאום ערביות חדשות - את עירק, את סוריה ובהמשך את הלבנון ואת האמירות של עבר-הירדן. והנה כיום, לנגד עיניהם, 'מעשי ידיהם טובעים בים': עירק התפרקה גם כמדינה וגם כלאום וכנ"ל סוריה, לוב ותימן, והלבנון בדרך. בזאת, ובכאוס היוצא עכשיו מן המקום שבו היו המדינות האלה ומזעזע את העולם, שרי החוץ אינם מתעסקים. הם מזמן נואשו מן היכולת לעשות משהו בנדון, ואם עשו, כמו בלוב - קלקלו. ועכשיו, צאו וראו את צחוק הגורל: הדבר היחיד מתוך מה שקודמיהם חוללו בסן-רמו של א נכשל ול א נהרס בסערת 'האביב הערבי' הקטסטרופאלי, דווקא אותו הם מבקשים עכשיו להרוס. כוונתי למדינה הציונית, שקמה בפלשתינה בהתאם להחלטה שהתקבלה בכנס סן-רמו וכעבור שנתיים, ב-1920, בחבר הלאומים, של א להקים בארץ ישראל עוד מדינת-לאום ערבית, כי אם 'בית לאומי' לעם היהודי בלבד, והערבים הוכרו בה כעדה בלבד, ובהתאם לכך שוריינו להם זכויות דתיות ואזרחיות, לא זכויות-לאום. זאת, כפי שנימקו העמים, "מתוך הכרה בזכויות ההיסטוריות של ה ע ם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו". בהתאם לכך חויבה המעצמה המנדטורית בריטניה לדאוג לעלייה יהודית גדולה ככל האפשר ולהתיישבות יהודית צפופה על הקרקע, ובין היתר הוזכרו בפירוש - אדמות המדינה. אחר ההוראות האלה מילאו היהודים עד 1967 בתחומי הקו הירוק ולאחר ששת הימים, ברגע שהתאפשר, גם ביתר חלקי א"י המערבית - בירושלים וביהודה ושומרון, שהיו כבושות ע'י ירדן תוך הפרת החוק הבינלאומי שהועיד את השטחים שמשני עברי הקו הירוק - ליהודים, ורק להם.
המדינה היהודית, שיצאה מן המנדט שחבר הלאומים העניק לבריטים, היא היצירה האחת של האירופים במזרח התיכון שעדיין עומדת על תילה, לא הפכה לתל-חורבות ואף פורחת. והנה כעת, כעבור כמעט 100 שנים, באים יורשי המדינאים שחוללו את שעת-הכוכב ההיא, וברוב רשעותם נועצים יחד איך לסמן ולהחרים, כדי להרוס את המעוז הזה של הציוויליזציה המערבית.
וכי אינם יודעים מי היה תופס את החבלים האלה, לו היהודים היו נאלצים לעזבם? בגולן - אסד או פלג מפלגי אל-קאידה, בירושלים וביהודה ושומרון החמאס ואח"כ, ככל הנראה - דאעש? הם יודעים, אבל הם מעדיפים דא"עש ערבית על התנחלות יהודית.
שאלה מעניינת: רצועת עזה נשלטת על-ידי החמאס, ארגון טרור מוכרז. מדוע אירופה אינה מסמנת את תוצרתה? ולו התנחלה דא"עש במקומנו ביו"ש, אירופה הייתה מסמנת את תוצרתה? היום - הם מסמנים את התוצרת של חלקי עירק וסוריה הכבושים על-ידי דא"עש? למשל את הנפט הדא"עשי השחור או העתיקות השדודות, שבהם ממומן הארגון המפלצתי הזה?
'זה דודי וזה רעי', אלה האירופים שלמענם הנשיא ריבלין מנדב אותנו ל"וויתורים כואבים".
מתי נתעשת ונשים קץ לשקרים המוסכמים שקנו להם שביתה בתוכנו מאז ששת הימים, וכמו דיבוק אינם מרפים מאיתנו?
שקר ה'משא-ומתן', שלעולם הוא מתן-ומתן; שקר המחוות, שתמיד הן חד-צדדיות ועקרות; שקר ההסכמים החתומים, שרק לנו ידיים קושרים;
שקר 'השלום', מולך בולע קורבנות אדם'.
מחנה השלום", כשאוזלים לו התירוצים, נותרת לו תמיד תשובה ניצחת אחת: 'דעת הקהל בעולם".
אם נזכור שזו דעת המסמנים והמחרימים, אולי נתגבר יום אחד גם על הפוביה הזאת - ונצא לחופשי.
