שנה חלפה, שנה באה

"לא דבר פשוט הוא לשנות מדיניות אכיפה רבת שנים. עובדה היא כי בישראל משחקים כדורגל מקצועני בשבת מאז ומעולם, ונקיטת הליכים פליליים בגין משחק בשבת לאחר שעשרות שנים לא נעשה דבר, מוקשת בעיני". עמדתו של יהודה וינשטיין בסוגיית משחקי הכדורגל בשבת. שימו לב מה אומר ראש התביעה הכללית: מאחר שבמשך עשרות שנים גופי האכיפה הפרו את חובתם לאכוף את החוק, ומאחר שעשרות שנים אפשרנו לרבבות בני אדם להפר את החוק – נמשיך להפר את חובתנו ונמשיך לאפשר את הפרת החוק. לא מאמינים? תקראו שוב את הדברים. זה בדיוק מה שנאמר שם. ובמילים אחרות: אם אתם מצפצפים על החוק מספיק זמן, תוכלו אחר כך לטעון שלמעשה קיבלתם הכשר לעבירותיכם. הבעיה היא, שהגישה הזאת של רשויות האכיפה סלקטיבית מאוד. כך, למשל, שנים רבות לא נאכפו חוקי ההגבלים העסקיים – אבל נסו היום לבוא ולטעון שמותר ליצור קרטל. וכאשר רצו להעמיד לדין את מרגלית הר-שפי בעקבות רצח רבין, נעשה שימוש אחד ויחיד בתולדות המדינה בסעיף של "אי-מניעת פשע". חוץ מזה, קבלת הגישה הצבועה והשערורייתית הזאת של וינשטיין יכולה למחוק מספר החוקים שורה רבה של עבירות: החל מאיסור נסיעה על המדרכה וכלה באיסור הזנות. עוד סיבה טובה למנות בקוצר רוח את הימים עד שניפטר מעונשו של המזיק הזה.

אין לי מושג כמה שנים סוללים את קו הרכבת המהיר לירושלים, משום שלא ברור ממתי צריך להתחיל לספור אותן. ההחלטה התקבלה בשנת 2001, באותה שנה החלו העבודות באחד הקטעים, בקטע המרכזי הן החלו בשנת 2005 והפרויקט כולו אושר ב-2009. מה שברור, שהעסק לוקח שנים רבות מאוד: הפרויקט היה אמור להסתיים ב-2013, אחר כך הודיעו שהוא יהיה מוכן ב-2017, ועכשיו מדברים על מרס 2018. את קו הרכבת הישן לירושלים, זה המתפתל בין ההרים והגאיות, סללה חברה צרפתית בשלהי המאה ב-19 בתוך פחות משנתיים. הרכבת הקלה בירושלים תוכננה בשנת 1995, אושרה בשנת 1998, העבודות על חלק מהקו הראשון החלו בשנת 2000, היו אמורות להסתיים בשנת 2006 והסתיימו בפועל רק בשנת 2011. מה שכמובן ממש לא מבשר טוב לרכבת הקלה בתל אביב, שהחלה בשנת 2015 ומבטיחים לנו שתהיה מוכנה בשנת 2021. אם ללמוד מהרכבת הקלה בירושלים, התל אביבים צריכים לצפות שזו שלהם תהיה גמורה לכל המוקדם ב-2026.

בתחילת שנת 2000 רכש גד זאבי מחברת כייבל אנד וויירלס הבריטית 19% ממניות בזק. בשנת 2004 העמידה המדינה לדין אותו ואת מיכאל צ'רנוי, מיכאל קומיסר וזאב רום, בטענה שהמימון לעסקה היה של צ'רנוי והם הסתירו זאת ממשרד התקשורת. עד כאן – איכשהו סביר. ידוע שלוקח זמן רב לגלות עבירות-לכאורה בתחום הצווארון הלבן ולגבש את החשדות לכתב אישום. מה שקרה מאז, ניתן לתיאור במילה אחת בלבד: חרפה. השופט עודד מודריק שמע את הראיות עד מאי 2011 בפרוטוקול שהיקפו למעלה מ-8,000 עמודים. הסיכומים הוגשו בחלקים במשך למעלה משנתיים, עד ספטמבר 2013. בחודש הבא, ערב פרישתו לגמלאות, יפרסם מודריק את פסק הדין – כמעט 16 שנים אחרי האירועים, 11 שנים אחרי הגשת כתב האישום, שנתיים לאחר הגשת הסיכומים. החוק קובע, שפסקי דין במשפטים פליליים יינתנו 30 יום לאחר הסיכומים. ודאי שאי-אפשר לעמוד בדרישה זו כאשר מדובר במגה-תיקים, אבל מודריק הגזים לחלוטין. באולם השכן לשלו יושב דוד רוזן, שגמר את משפט הולילנד בתוך פחות משנתיים – עם קרוב ל-15,000 עמודי פרוטוקול, 14 נאשמים, עשרות עדים ו-1,000 מוצגים. נכון שרוזן טיפל באותה עת רק בהולילנד, ובכל זאת ההבדל משווע.

לפחות עשר שנים מדברים על הצורך להקים בבירת ישראל היכל משפט, שירכז את בתי המשפט המפוזרים ברחבי העיר: בית המשפט המחוזי שברחוב צלאח א-דין, בית משפט השלום שבמגרש הרוסים, בית הדין לעבודה שבבניין אחד בגבעת שאול, בית המשפט לתעבורה ובית המשפט למשפחה שבבניין שני בגבעת שאול. אז מדברים. בינתיים, בבית משפט השלום אי-אפשר לזוז במסדרונות כאשר מובילים עצור, ואי-אפשר להכניס לאולם ממוצע יותר מ-15 איש בבת אחת. ואילו בבית המשפט המחוזי הוסיפו קומה, שגם היא אינה עונה על הצרכים, שלא לדבר על זה שבמשפטים בעלי עניין ציבורי רב (ע"ע אהוד אולמרט), צריך לדחוס ארבעה אנשים לספסל של שלושה באולמו הקטן של הנשיא. יש לי תחושה, שהעיכוב הוא לא רק ביורוקרטי-טכני-נדל"ני. המחוזי שוכן במזרח העיר, ואולי לא רוצים למהר להוציא משם סמל שלטוני, מה עוד שלפרקליטות מאוד נוח שהוא נמצא ממש מול משרד המשפטים. השלום נמצא כאמור במגרש הרוסים, ולממשלת רוסיה יש דרישות בעלות על המתחם. אשתקד נבחר משרד זרחי אדריכלים שיתכנן את ההיכל הגדול בכניסה לעיר, ניר ברקת אומר שאפשר להתגבר על כל הקשיים – אבל לא נראה שזה יקרה בשנים הקרובות.

בפרוס שנת תשע"ו אמור היה להיות למשטרה מפכ"ל חדש, אבל השנה החדשה נכנסת – ומפכ"ל אין. האשמים העיקריים במצב הזה הם יהודה וינשטיין וגלעד ארדן. ונסביר. יוחנן דנינו אמור היה לסיים את תפקידו ב-1 במאי 2015. השר לביטחון פנים בממשלה הקודמת, יצחק אהרונוביץ', רצה למנות את המפכ"ל החדש כבר בתחילת השנה. אבל אז התערב וינשטיין וקבע, כי מאחר שהבחירות הוקדמו – אהרונוביץ' לא יכול לקבוע עובדות לשר הבא. בית המשפט העליון נתן גיבוי, אם כי לא נלהב ולמעשה בדיעבד, להנחיה הזאת של וינשטיין – אך ציין שניתן היה להחליט גם אחרת. וכך, לא היה מנוס מהארכת כהונתו של דנינו עד 1 ביולי, חודשיים שבהם היה ברווז צולע משום שכולם ידעו שהוא למעשה בחוץ. מאחר שמלאכת הרכבת הממשלה התמשכה כמעט עד הרגע האחרון האפשרי, היא הושבעה ב-14 במאי. השר החדש, גלעד ארדן, לא הספיק למנות את המפכ"ל הבא עד 1 ביולי ובנצי סאו התמנה לממלא-מקום המפכ"ל (תוך שהוא גם מפקד מחוז תל אביב וגם ממלא-מקום סגן המפכ"ל). ארדן לא ממש מיהר והודיע רק ב-31 באוגוסט – 3.5 חודשים לאחר שנכנס לתפקידו – על בחירתו בגל הירש. אז החלה הסאגה שסיומה אינו נראה באופק – ובינתיים סאו הוא ממלא המקום לעוד חודש וחצי. התוצאה: משטרת ישראל, המצויה באחת מנקודות השפל החמורות ביותר בתולדותיה, מתפקדת ללא מפכ"ל קבוע מזה חודשיים וחצי, והסוף אינו נראה באופק. ועוד תזכורת: אהרון פרנקו היה אמור לסיים בחודש אפריל את תפקידו כנציב שירות בתי הסוהר, ולו בכלל טרם מונה מחליף. נקווה שלא נצטרך לחזור על עובדות אלו גם בסיומה של השנה האזרחית.

מבחינה קלנדרית שנת השמיטה מסתיימת בעוד יומיים, ואם כי מבחינה הלכתית השלכותיה ילוו אותנו עוד מספר חודשים, הרי שזהו מועד מתאים לסיכום ובעיקר למחשבה קדימה. הדרך הטובה ביותר לשמור שמיטה כהלכתה מבלי למוטט את החקלאות, היא אוצר בית דין – העברת האחריות לטיפול בשדות וביבולים לידי בית הדין, שמצידו משלם לחקלאים את מחירי העלות ומוכר את התוצרת בתוספת ההוצאות שלו. זה עדיף על פני היתר המכירה הבעייתי, ובוודאי עדיף לאין ערוך על פני קניית תוצרת חוץ. הפעלת אוצר בית דין מצריכה היערכות רצינית, בעיקר בתחום השיווק. בשנה היוצאת היו בתל אביב בדיוק שתי חנויות שמכרו תוצרת זו, ומובן שזה היה מעט מדי. נכון שבריכוזים דתיים גדולים יותר היה גם מספר גדול יותר של חנויות, אך הרושם הכללי הוא שאוצר בית דין היה רק הפתרון השלישי בהיקפו אחרי היתר המכירה ותוצרת נוכרי. לקראת השמיטה הבאה, ראוי שהוא יתפוס את המקום הראשון – ועל זה צריך לחשוב כבר בשנת תשע"ו. ושתהיה לכולנו שנה טובה.