הסדר הטיעון המקומם
שנעשה עם המחבל מוחמד קניבי - 34 חודשי מאסר על עבירות שעונשיהן המצטברים מגיעים לעשרות שנות מאסר - מעלה שוב על סדר היום את סוגיית הסדרי הטיעון בכלל. מחשבה מעמיקה בנושא מובילה למסקנה, שחייב להיעשות בו שינוי מהותי.
הכל יודעים ומודים, שהסדרי הטיעון הם רע הכרחי. בלעדיהם, תקרוס מערכת בתי המשפט תחת הנטל. הם גם מאפשרים למדינה להיות בטוחה שהיא מענישה עבריינים, ולו בעונשים קלים, ומסירים את הסיכון שייצאו זכאים ויוכלו לחזור מיד לעולם הפשע. אך האם המחיר מוצדק? ואולי חשוב עוד יותר: האם הצורה נכונה?
הסדרי הטיעון נעשים מכוחן של הוראה מינהלית ופסיקה של בית המשפט העליון - הא ותו לא. אין שום חוק שמסדיר אותם, ודומה שאין זה מקרה שיוזמות החקיקה בנושא נתקעות שנים רבות בצנרת. שהרי אם תהיה חקיקה, תאבד הפרקליטות את שיקול הדעת המוחלט שיש לה כיום בנושא זה. היא מעדיפה לפעול לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולפי הלכת פלוני של בית המשפט העליון משנת 1998, הקובעת את החובה לכבד הסדרי טיעון למעט במקרים יוצאי דופן ביותר.
איש לא ישנה את המצב כעת, הבה ונראה מי יכול לשנות כאן משהו. היועץ המשפטי ודאי שלא ישנה את המצב, שכאמור מעניק לפרקליטות כוח כמעט בלתי מוגבל: היא מחליטה מי יואשם במה וגם מה יהיה עונשו. כן, ממש כך. מאחר שהשופטים כבולים להסדרים, יש לפרקליטות כוח אדיר לקבוע - בהסכמת הסניגורים - מה יהיה העונש. חוץ מזה, הפרקליטות משיגה עוד הרשעה ועוד תיק שאפשר לסמן עליו V - גם במחיר של הודאות שווא. קרוב לוודאי שיש מי שמודים במסגרת הסדרי טיעון בעבירות שלא ביצעו, במיוחד אם הם נתונים במעצר ארוך שיחפוף את העונש שייגזר עליהם במסגרת ההסדר.
יתרה מזאת: הרף שנקבע בהסדרי הטיעון משמש גם כנקודת מוצא לענישה במקרים בהם אין הסדרים. ביום בו כיבד השופט
משה דרורי ("בלב כבד מאוד") את ההסדר עם קניבי, שלחה השופטת מיכל ברק-נבו את מנהל ההשקעות מיכאל גביש לחמש שנות מאסר.
היא השוותה את המקרה שלו לזה של גיא ממן, שנדון בהסדר טיעון ל-44 חודשי מאסר. עונשו של גביש, שניהל הליך ממושך במיוחד, היה גבוה בשליש מזה של מי שהגיע להסדר. זהו בדרך כלל היחס: מי שמנהל הליך מסתכן בכך שעונשו יהיה גבוה ברבע עד מחצית ממי שמודה במסגרת הסדר. לכן, למרות שלכאורה לא צריכה להיות זיקה בין הסדר לבין העדרו, בפועל ההסדרים גם אחראים לענישה מקלה יחסית בתיקים רבים אחרים.
אז אולי בית המשפט העליון יתערב? הסיכוי לכך קלוש מאוד. ראשית, בית המשפט העליון לא נוטה לשנות הלכות שהפכו לאבני יסוד במערכת המשפטית. שנית, מאחר שהשופטים מאמצים ב-99% מהמקרים את ההסדרים, בית המשפט העליון כמעט ולא נדרש לסוגיה העקרונית. ושלישית, גם אם יגיע לפתחו של העליון מקרה בו ההסדר לא יכובד - לא יהיה מי שיטען נגד הלכת פלוני (למעט דבריו של השופט המחוזי בגזר הדין), שכן הן התביעה והן ההגנה יבקשו לכבד את ההסדר.
מערכת משפט שלא עושה צדק אלא שכעת עלינו לקחת צעד אחורה ולשאול שאלה שהיא בבחינת כפירה בעיקר: האם באמת חייבים את כל הסדרי הטיעון? כאמור, ההצדקה המרכזית לקיומם היא שאחרת המערכת לא תעמוד בנטל. משמעותה של הצדקה זו היא, שכולם מבינים שמערכת אכיפת החוק והמשפט אינה עושה צדק. שהרי אם כולם מסכימים שעבריין שבעצם מגיעות לו שש שנות מאסר נענש בשנתיים בלבד, כי המערכת עמוסה מדי, הרי שכולם מסכימים שהצדק לא נעשה.
מה זה אומר? זה אומר שיש לנו משטרה ופרקליטות ובתי משפט, שכולם לא מצליחים למלא את תפקידם: משפט צדק, הכולל גמול הולם והרתעה. האם עלינו להשלים עם מצב זה, להיאנח ולהמשיך בהסדרי טיעון בעייתיים, או שמא יש לשנות את כל התפישה? אולי צריך להחליט שככה אי-אפשר להמשיך? להוסיף תקנים רבים לבתי המשפט ולפרקליטות, להפוך יותר ויותר עבירות למינהלתיות (כך שהענישה עליהן תהיה כספית ותיעשה מחוץ לבתי המשפט), להוציא מבתי המשפט המון תיקים אזרחיים מיותרים (כגון תביעות הפח) - ובקיצור: לאפשר למערכת לשפוט בצדק, ולא רק ביעילות.
זה כמובן מחייב בדיקה מעמיקה ביותר, בחינה תקציבית, השוואה לנעשה בעולם ועוד - מה שמקטין את הסיכוי שבמדינת ה"שלוף" שלנו הדבר ייעשה. לכן, אין כנראה ברירה אלא להסתפק ברע במיעוטו: להסדיר בחקיקה את הסדרי הטיעון, לקבוע כללים מחייבים מתי ניתן לכרות אותם, ובעיקר - לתת עדיפות להסדרי טווח, בתוכם יוכל בית המשפט לפסוק ולא רק להיות חותמת גומי.
מה שברור מדי יום הוא, שהמצב הנוכחי אינו יכול להימשך. יותר ויותר שופטים אומרים במפורש, שהם מכבדים הסדרי טיעון קלוקלים רק משום שהם חייבים לעשות זאת. ואם שופטים אומרים את זה - סימן שהעסק מחייב תיקון מעמיק ומיידי.
