מדי שנה, ערב ראש השנה, מתקיים "מסדר ראיונות" מסורתי, במסגרתו עורכת התקשורת מפגשים עם אישים מרכזיים בפוליטיקה הישראלית. במפגשים אלה ניתן לאנשי הציבור להביע דעותיהם ולמעשה לנהל מעין שיח עם הציבור באמצעות המדיה. גם השנה תוכננו מפגשים כאלה וראש הממשלה היה אמור להתראיין באמצעי התקשורת האלקטרוניים וכפי הידוע לנו גם בכתב עת אחד לפחות.
אלה שהראיונות הללו לא יצאו אל הפועל. ראש הממשלה ביטל אותם. הוא הוציא הודעה במדיה החברתית (שאח"כ צוטטה בעיתונות ה"רגילה"), ובה התייחס לדברים שעשתה ממשלתו "אבל אלה הם דברים שהתקשורת לא תספר לך עליהם".
על המהלך הזה מתחה התקשורת ביקורת קשה. הכיצד רה"מ מוותר על החסד המוענק לו בנדיבות רוחה של המדיה, ולא מתייצב לראיונות המוצעים? לעניות דעתי נתניהו צודק. התקשורת מוטה לחלוטין. הנחה זו היא כבר בחזקת מוסכמה שאין אפילו צורך להתווכח עליה.
אחד מסממניה של השנה החדשה, היא כמובן נעוצה בנקודת זמן שבה אנו מצויים היום, בו אנו רשאים לסכם פרק זמן של שני דורות לפחות, כשלושים שנה, שבהם הימין למעשה הודר מהמדיה. האות למסע הצלב להדרתו של הימין ובדיעבד להדרת הלגיטימיות של דעותיו, ניתן בעקבות מלחמת יום כיפור. האירוע הקשה והטראומטי הזה, היווה אור ירוק לרבים מהעוסקים בתקשורת (אח"כ בא "הטיפול" האישי באנשים שהחזיקו בדעות "ימניות", כבר פחות לגיטימיות, שעוד נותרו לפליטה), לדחוק לשולי המדיה את העוסקים הנוחים בדעותיהם לשלטון דאז. אני סבור שזו היא פרשת הדרכים בהם פנתה התקשורת שמאלה, ואימצה את עיקרי הטיעון ההיסטורי והמעשי של השמאל, בניגוד לזה שרווח בציבור הישראלי עד אז. מלחמת יום כיפור סיפקה מנוף להחלת עמדותיו של השמאל על התקשורת ולכיבוש השיח הציבורי. השמאל הצליח להחיל קולקטיביות רעיונית על-פי טעמו ודעותיו וזו אכן כבשה את המדיה.
התקשורת התגייסה למיצוב השינוי הזה כבר בתיאורים על הקרבות ועל המלחמה עצמה. כל איזכור ו/או התייחסות לעובדה כי המלחמה הסתיימה בניצחון ברור של הצבא, וכי רק בעקבות לחצה של ארה"ב, וקיסינג'ר באופן אישי, נמנעה הכנעתה המוחלטת, ואולי אף שבייתה כולה של הארמיה המצרית השנייה, סולק מן המסך ומין הרמקול. אופייני הדבר שבכל הכתבות שפורסמו ואשר נסובו על המלחמה ועל תוצאותיה, לא הוזכרה גם לא באחת מהן, העובדה כי המלחמה הסתיימה בקילומטר ה-101 מ... קהיר, עובדה מהותית זו לא נראתה מספיק חשובה בעיני הכתבים, העורכים, וכל העם הרב הזה, שעסק תקשורתית בנושא. גם האופן בו סוקרה המלחמה היה מוטה לחלוטין. סיקור ההלוויות, שהפך להיות למוקד העיסוק במדיה, כנ"ל השיח עם המשפחות השכולות, סוג של טקס טלוויזיוני בפני עצמו, אירועים אלה, החוזרים מדי שנה בחודש אוקטובר, חשובים כשלעצמם, אבל הפכו להיות נושאים מרכזיים בתקשורת, ואף לנושא השיח המרכזי. שיח זה הוא שהפך לבון-טון ובמהלך השנים הוכיח את שליטתו המלאה גם על פעילותן של ממשלות ישראל. השפעתו הגדולה על ממשלת בגין ועל מדיניותה, היא שיצרה רקע נוח לוויתורים הגדולים של בגין, ואיפשרה את המו"מ עם המצרים על החזרת כל סיני.
גם הטענה הבסיסית בזכות הוויתורים וההליכה לקראת הפלשתינים (בניגוד אגב לדעתם של האמריקנים), זכו לעיגון מסיבי בתודעה הישראלית, במיוחד כאשר נחתמו הסכמי אוסלו (20.8.93). הנה מגיע השלום המיוחל, סברו בישראל. במהלך השנים נתווספו עמותות וארגונים שונים, שפעלו לכיבוש מוחלט וסופי של השיח הישראלי. את קו הביצורים האחרון של האתוס הימני בישראל הבקיעה בשער נצחון, המערכת המשפטית. כאשר זו החלה לתפקד, בוודאי שלא ברצונה, כבמה המרכזית של ארגוני השמאל. כטרמפולינה יעילה שלהם אל תוככי התודעה הישראלית.
התהליך זכה לביסוס בעזרתם של פסקי דין מוזרים, מקלים מאוד על ערבים המבצעים פעילויות טרור שונות כזריקת אבנים ובקטבי"ם, במקרה אחד זכה זורק בקתבי"ם "מקצועי", רצידיוויסט, לעונש, שבניקוי עונשים קודמים ישב בסה"כ ששה חדשים בכלא... ומאידך קיימת החמרה מודגשת על יהודים. באחד מהם נידון לשלוש שנות מאסר זורק נעל על שופטת, בשני, פס"ד הידוע בכינוי כ"אמת בשעתה", מנע את חיוב
אילנה דיין בפיצויים לקצין בצה"ל, בגין לשון הרע שהוציאה נגדו. והיו עוד אחרים. נשיא ביהמ"ש העליון,
אשר גרוניס ניסה בשעתו לגרום לדיון חוזר בפסק דין זה, אולם פרישתו הקדימה את המהלך החשוב שיזם.
במרוצת השנים הצליחו עיתונאים ותיקים כאילנה דיין, להוריש את מורשתם הספק אנרכיסטית ובוודאי שמאלנית, לדור הבא אחריהם. קם דור שלם של אילנות/דיינים, שסגנונם בתקשורת היה זהה לסגנונה של הורתם/מורתם. כך ראינו את
יונית לוי בראיון מזעזע עם ראש הממשלה, ערב הבחירות האחרונות, שבו היא החליטה וגם הודיעה לנתניהו במהלך הראיון, כי... "הרצוג הולך לנצח אותך בבחירות"... רבים מהצופים שאלו מדוע צריך נתניהו לשבת בראיון כזה כילד שננזף על-ידי הגננת יונית? מיותר לציין שהגננת לא טרחה אפילו להתנצל על "נבואתה" המוקדמת.
גם כאשר יוצא לבסוף ראיון אל הפועל הוא מלווה בשאלות המעידות על בורות ובנימה של מה שנקרא "חוצפה ישראלית". סוג של דו שיח "חינני" כביכול, אבל בפועל הוא ביטוי של גסות רוח והעדר כבוד למרואיין. לעיתים קרובות מאוד המראיינים פשוט לא נותנים למרואיין, אם זה יהא היועה"מ (
מני מזוז - דנה וייס), ואם זה "סתם פוליטיקאי", אפשרות לענות. אני קורא לתופעה הפסולה הזו גסות רוח בשביל ה"צ'פחה" של החברים במסדרון. התקשורת גם מהווה דוגמה יומיומית לתרבות הדו-שיח הישראלית. דוגמה רעה במיוחד.
אלא שכנראה לא לעולם חוסן. חל עכשיו שינוי, אם כי איטי. בקשר הגורדי של התקשורת והשמאל, מופיעים סדקים ראשונים. שני גורמים עתידים ליצור שינוי במפת התקשורת ובתכניה, ולעשותם למאוזנים יותר. האחד הצלחתו של נתניהו בבחירות האחרונות, בניגוד גמור לרצונה המוצהר של התקשורת, והשני הופעתה המאסיבית על הבמה של התקשורת החברתית. אם פוליטיקאים מנוסים כנתניהו ואחרים, מבינים כי יש פיצוי להעדרותם היזומה מהמדיה הכתובה והאלקטרונית, על-ידי נוכחות קבועה במדיה החברתית, מסמנת עובדה זו, כתהליכים חברתיים נוספים, את עלייתה המשמעותית על הבמה הציבורית בישראל, ותחילת שקיעתה של המדיה המודפסת והאלקטרונית על הטיותיה המוכוונות והבלתי מוכוונות.
