אבן הרגה.
אבן שילדים משחקים וזורקים.
אבן שנמצאת על כף המאזניים בתהייה: זה טרור או משחק מסוכן? ובינתיים בין לבין נהרגים ונפצעים קשות אנשים.
ועדיין הדיון בעינו.
ועדיין בודקים ותוהים.
וכל זה למה? מפני שאבן היא זמינה וקלה להטחה.
מפני שאבן כל אחד יכול לזרוק.
גם ילדים.
וילדים משחקים באבנים. לפעמים בתמימות. לפעמים לא.
ילדים פלשתינים קטנים שזורקים אבנים על יהודי – לא.
ומידי פעם אנו מגלים כמה אבן היא מסוכנת ובהחלט יכולה להרוג. עד מתי נביט באבן הזאת נבדוק אותה ונתהה - זה טרור או לא?
ובינתיים אנחנו מתרגלים. זה הרי קורה כל יום. אנחנו קוראים ועוברים לסדר היום. מה החידוש? כך שאין מדיניות ענישה נחרצת כלפי זורקי האבנים.
זה קורה לעתים קרובות בכבישי איו"ש, על הרכבת הקלה, או בצומת כלשהי. כל מיני. לא תמיד מדווחים על זה אפילו. זו הרי לא חדשה מרעישה. זה איננו סקופ. זוהי שיגרה שכמעט התרגלנו אליה. אנחנו קוראים, שומעים ועוברים לסדר היום.
עד שקורה אסון.
ואז אנו עוצרים מבולבלים. אבן! אבן הרגה.
העיתונים והרשתות מתמלאים במאמרי דעה: אבן הורגת וכו' וכו'. ושוב מתחילים הדיונים: אבנים זה טרור מסוכן או לא? טרור מטפטף – זו אינתיפאדה או לא?
ובינתיים נהרגו כמה. לא הרבה, נכון. אבל יותר מידי! יש פרדוקס שכזה.
ואז חוזרים לשולחן הדיונים והאיומים וההבטחות ושוב חולף יום ועוד ושוכחים ומשכיחים. עד מתי?
ומי יכול לזרוק אבנים? – כל אחד ואחת מגיל שבו הוא/היא יכול/ה לאחוז אבן ביד ולהטילה למרחק. וכאן טמונה הסכנה הגדולה! במצב של מלחמה – לא מוצהרת אומנם - כל ילד וכל איש יכול לאגור אבנים ולפגוע ומישהו צריך לדאוג שזה לא יפגע.
ועדיין הדיונים נמשכים. והטענות, והבגצי"ם, והעירעורים והאבן צוחקת לה בדרכה לפיגוע הבא.
ממה מפחד ראש הממשלה?
ממה חוששים השרים?
לא מאבנים.
וכך האבנים מתגלגלות להן, מעוררות ביטחון ורהב אצל אויבנו ומטילות פחד ומוות במקומותינו. כי אבן שנזרקת אינה טרור. אבן שנזרקת היא לא סיבה לעונש חמור.
אבל פה לא האבן היא המונחת על ספסל הנאשמים. התהליך הוא המעיד על הסכנה! התהליך המתגבר של טרור אבנים מעיד על טעות בשיפוט. על הסכנה הגדולה בשיפוטיות הזאת.
ומוטב לחשוב לעצור את ההידרדרות הזאת. את גל האבנים הנערמות, הורסות, פוצעות וגם הורגת. אבן שכזאת היא בבחינת הורגת וכך יש להתייחס אליה.
