מותו של ח"כ לשעבר מאיר (מאירק'ה) פעיל היא עוד נקודת היעלמות של דור שהולך ונעלם, ובמיוחד משמאלה של המפה הפוליטית. הייתי נער ותיכוניסט כשהכרתי את האיש הזה, וימים מועטים אח"כ הצטרפתי לתנועת "מוקד" ועד שנת 1977 כבר ריכזתי את נושא הנוער בתנועה הזו. הייתי בן שכונת רמת אליהו שבראשל"צ ותלמיד תיכון בעיר רמלה. הורי המנוחים היו שומרי מסורת וכך גם רובם של חברי לשכונה ולתיכון. אבל עמדותיי הפוליטיות היו שונות מרוב רובם של חברי. דגלתי כבר באותם ימים בפשרה טריטוריאלית טוטאלית עם העם הפלשתיני וכבן לפועל מהיקב בראשל"צ הייתי סוציאליסט רדיקאלי.
למרות הרקע החברתי ואף המסורתי השונה הרי שדווקא השתלבתי יפה מאוד בשמאל הציוני דאז עד לראשות הצמרת הצעירה ממש. ח"כ מאיר פעיל - מנהיג "מוקד", ושכמותו היו עבורי גם מודל חיקוי. גם הוא היה בן לפועל ורעיונותיו היו ברורים ובהירים ולא הכריזו מלחמה רעיונית על המטען היהודי - מסורתי שהבאתי עימי. אבל מאז ועד היום עברו הרבה מי שופכין בתעלת המים ששמה "שמאל ישראלי", עד הפיכתה למים עומדים.
עקרונות השמאל הישראלי - ציוני דהיום, זה שנקרא מר"צ ושבלע את אותה "מוקד" ההיסטורית, השתנו ללא הכר. המלחמה בדת הפכה לעיקר, המאבק למען הפיכת המוזריות והתועבות ל"תרבות הישראלית" הוא העיקר של אלה הקוראים לעצמם "שמאל ציוני". הבעיטה בערכי המשפחה ובנורמטיביות הם המפלס הפוליטי של תעלת המים העומדים של מר"צ. נכון אומנם שעניין השלום נותר אחד הדגלים של מר"צ אבל הוא מזמן לא העיקרי ואילו המילים "סוציאליזם" ו"שיויון מעמדי" מזמן משמשות במר"צ כ"כינור שלישי" ואפילו רביעי וחמישי.
האנשים שירשו את מאיר פעיל,
רן כהן ויאיר צבן בצמרת מר"צ הם מייצגי השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית בעוד שגנרלים כמו פעיל וכהן ולוחם חברתי כצבן יכלו למשוך אליהם גם בני שכונות ופועלים ואת בני עדות המזרח.
מאיר פעיל היה אדם עממי, בעל משפחה נורמטיבית וכזה שראה את החברה הישראלית מתוך עין מרכזית ולא שולית, ומתוך מבט יהודי ולא "אוניברסאלי" - תימהוני. גם שנים אח"כ - משעבדתי בעיתון "המחנה החרדי" של חסידות בלזא וערכתי כתבה על "יום העצמאות", הרי שפעיל ידע - בראיון עימי, לתת כבוד לעמיתיו הדתיים ב"הגנה" ובפלמ"ח, ולימים בצבא הישראלי. הוא היה בן אדם פתוח ולא מתנשא ובטוחני כי אין בכלל מה להשוות כיום בינו לבין גלאון וזנדברג. פעיל הוא אולי אחרון המוהיקנים של גלריית השמאל שנכחדה ולחמה למען השלום עם הפלשתינים ולמען הסוציאליזם נטו ולא הרימה מעל הדגלים הללו רעיונות של זוהמה חברתית ושנאה למגזרים רק משום היותם יהודים שומרי תורה ומצוות. את ההגה - להפיכת השמאל מכוח שלום ומעמדי לנושאי דגל התועבות וההתנשאות, לקחה הגב'
שולמית אלוני לידיה מידי פעיל ודומיו ואת התוצאות הללו אנו רואים וחשים היום.
דגם שולמית אלוני - להפוך את הזב והמצורע לעיקר הפוליטי של השמאל, אומץ היטב ע"י מנהיגי מר"צ ואף
חד"ש (היהודים בעיקר...) ולכן קשה שלא להתגעגע לשמות עבר כמו מאיר וילנר, עוזי בורשטיין, דני פתר, ויקטור שם טוב ומעל לכולם למאירק'ה פעיל. האשכנזים שבהם לא התביישו באידיש שלהם והגיעו לפוליטיקה מהמפעל שבו עבדו הם או הוריהם ולא מה"סלון הקומוניסטי", ואילו יוצאי עדות המזרח שבהם היו אף הם בני מעמד הפועלים ויוצאי שכונות מצוקה, ולא עוד אריסטוקרטים מזרחיים של צווארון אוניברסיטאי לבן.
אילו הייתי אותו תיכוניסט של שנות השבעים דאז אבל כזה שחי בימים אלה בוודאי שלא הייתי דורך במר"צ של היום, ויותר מכך הייתי מתרחק מהנהגתה, וכך כנראה עושים זאת כיום לא מעט צעירים, גם אם פניהם מועדות לשלום עם הפלשתינים ולסוציאליזם. היום זו יותר מאגדה ודמיון להאמין שבן שכונת פועלים שאיננו אנטי דתי וחייו הם חיים שמרנים ונורמטיביים, יבחר לרכז את חוג הנוער של צעירי מר"צ אף אם יהיה הרדיקאלי שברדיקאלים בענייני השלום והשיויון המעמדי. אם השמאל מחפש פעם לערוך בדק בית להיוותרותו כזעיר אנפין, אזי, מומלץ לו לקרא את מאמרי. בכל אופן, זהו גם ההבדל בין השמאל האריסטוקראטי וההזוי בישראל (שבמדינות העולם זוהי משבצת ה"רדיקליזם הליבראלי" ולא משבצת השמאל) לבין השמאל המעמדי במדינות העולם.