שני שלישים מהישראלים צורכים תוכן אינטרנטי בצורה שאינה מורשית (מכונה, שלא בצדק, פיראטית), כך קובע
סקר של דה-מרקר שפורסם (יום ב', 21.9.15). הסקר מצביע על כך שלמעלה ממחצית מהנסקרים משתמשים באתרי "צפייה ישירה", תוך קבלת איכות ירודה, תכנים בעייתיים, פרסומות מזוויעות ורוגלות שיורדות למחשב שלהם בלי הכרה. הישראלים עדיין לא מאמצים את טכנולוגיות הטורנט (בצורה לא מפתיעה במיוחד, אם תקראו את
הפוסט הזה שלי מ-2011), אבל אם מסתכלים על הסקר, אז יש כ-17% משתמשים בתוכנת Popcorn Time וכ-15% משתמשים בטורנטים (שזה כמו להגיד ש-17% אוכלים לחם, אבל רק 15% אוכלים מאפי בצק).
השימוש בטכנולוגיות טורנט הוא
בעייתי משפטית: רוב מורידי הסרטים והסדרות אמורים להפר זכויות יוצרים, למעט מספר חריגים מצומצם (כמו אלו שמורידים תכנים לצרכי שימוש הוגן, מחקר, ביקורת, אם תאמינו לבית המשפט העליון בעא 5977/07
האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים). ומצד שני, בית המשפט
לא מזדרז לתת למי שמנסה לחסום שירותי טורנט את הכלים שהוא מבקש, וקובע כי כל עוד הטכנולוגיה פותחה בקוד פתוח, כאשר אין אדם אחד מרכזי לתבוע וכאשר הוא לא נתבע לדין, לא יינתן כנגדו צו (במיוחד כאשר לא נשמעו המשתמשים, תא 37039-05-15
זיר"ה נ' פלוני אלמוני).
כששני שלישים מהציבור צופים בצורה פיראטית כלשהי, אז הסבירות ששופט שיושב על הכס גם הוא צופה בצפייה פיראטית היא די גבוהה.
שני דברים שנעלמו מהסקר של דה-מרקר, אגב, הם אתרי ההורדה הישירה (RapidShare וMegaUpload,
אם אתם זוכרים) שפשוט כבר לא רלוונטיים והיו השוק הגדול של סוף העשור הקודם.
הסקר הזה מצביע על משהו ברור, אבל מדהים: נוחות חשובה יותר מאיכות, ומחיר הוא עניין זניח. לראיה: המשתמשים בשירות Netflix משלמים על תכנים, אבל הם משלמים על התכנים למרות ש
לא בדיוק חוקי לצרוך אותם בארץ.
אבל הדבר החשוב הוא שצריך לזכור שחוק הוא נושא דינאמי ומושפע מתפישות חברתיות. הדור של היום, אלה שרגילים לטורנטים, לצפייה ישירה ול-VPN, יגיעו עוד 30-20 שנה לתפקיד המחוקק ויבינו שיש משהו לא הגיוני בחוקי זכויות היוצרים שצריך להשתנות:
לא ייתכן שערוץ טלוויזיה משדר תוכן X בשעה 20:00 בחינם לכל מי שיכול לקלוט גלי רדיו, ואז תובע את אותם אנשים על זה שהקליטו את התוכן והעלו אותו לרשת. כלומר, זה כן ייתכן, זה אפילו החוק, אבל זה לא הגיוני.
עולם התוכן השתנה משמעותית בעשור האחרון; עברנו לצפייה א-סינכרונית, עברנו לצפייה מרובת מסכים,
שיננו את הדרך שבה אנחנו מגדירים "טלוויזיה" כדי לגבות אגרות גם ממחשבים, ואפילו יש 5% (לפי הסקר) שהמכשיר הסלולרי שלהם הוא הדרך בה הם צורכים תכני טלוויזיה. השינוי הזה הגיע ביחד עם שינוי בתפישה שלנו של מי הלקוח ומי הצרכן: כשאתרי התוכן הלגיטימיים צצו, אנחנו הפכנו להיות המוצר והמפרסמים הפכו להיות הלקוח. כלכלת הפרטיות הזו היא חלק מהפיכת המידע; היא מה שגרם לכך שאנשים לא מחזיקים אוסף אלבומי מוזיקה אלא הולכים לאתר YouTube ומחפשים את האמן שהם רוצים להאזין לו, ומאזינים באיכות מזוויעה.
השינוי הזה הביא דברים מצוינים, אבל הוא גם פוגע בשוליים ביוצרים; שני שלישים מהישראלים צורכים תכנים פיראטיים, אבל זה לא שיש להם ברירה.
תפתחו את הערוצים המרכזיים בשעות הפריים-טיים. מי מהם משדר ב-HD? מדוע כדי לראות סדרה בישראל באיכות HD
צריך לשלם 250 שקל בחודש בעוד שבארצות הברית נטפליקס גובה
8 דולר לחודש. האנדרדוגים בישראל, סלקוםTV, מביאה תכנים זרים ב-HD, אבל
לא את התכנים הישראלים.
כלומר, הבעיה העיקרית של הצפייה בארץ היא העדר איכות:
ישראלים לא מוכנים לשלם על האיכות ככל הנראה ולכן הם לוקחים את החלופות הזולות. לכן המחיר של ממיר HD כה גבוה, ולכן גם אתרי הצפייה הישירה משגשגים: לאיש לא אכפת מהאיכות, כולם רק רוצים להגיד שצפו בפרק האחרון של משחק הכסאות.
מה כל זה בא לומר? שבחודשים הקרובים תחל מלחמה על הצופה הישראלי. חלק מהנלחמים עושים זאת בידיים קשורות עם הגבלות על הפקות מקור, חלק אחר עושה זאת עם הגבלות על תוכן שיווקי, וחלק נוסף עושה זאת עם הגבלות על פרסומות. מי שלא מוגבל הוא מתחרה הרשת (
פוסט שלי מ-2010). למרות זאת, מתחרה הרשת בישראל משחק במגרש שלהם.
סלקוםTV, האנדרדוג במשחק, לדוגמה, בוחר
לסגור את השידורים שלו ביום כיפור. הוא רק דוגמה אחת למספר רב של מתחרים שלא יודעים להתחרות: הם חסרים את החתרנות האינטרנט, שהיא מה שישנה את המשחק.
