אחרי מסע ההפחדות הקודם שלו לפני מספר שבועות וכנראה בעקבות מקלחת הצוננים שקיבל בגינו מהציבור, נסוג לפיד צעד ו"לקח אוויר". מלבד כמה התבטאויות משניות, בהן אמר מילים רבות עם מעט תוכן, שבגינם בוּקר בציבור על שטחיות התכנים ורדידות העמדות, "חזר וקפץ לו שוב הפיוז". הפעם החליט לנצל את ליבת כשרונותיו העיתונאיים והתאטרליים וביים הופעת אורח-פורח בבר-אילן, נוסח, כביכול, הנאום המדיני של נתניהו באביב 2009. אלא, שנתניהו נשא אז נאום מדיני אמיתי והתווה קווים להסדר ולפיד הסתפק בעבר וגם הפעם בגימיק תקשורתי. האיש כנראה מאמין באמת ובתמים ב"גניבת דעת" הציבור, כהליך סודי שבאמצעותו יחולל שינויים פוליטיים מהותיים בישראל. הוא מאמין בכך, משום שכל מה שהוא עושה או אומר מסתכם בינתיים, מאז עלה לשחק במגרש הפוליטי של הגדולים, בגימיקים ובציטוטים משדה החשיבה המדינית הנבולה של השמאל הישראלי. כל מה שהוא מצליח להעלות מן האוב הזה הן חזרות על רעיון ההיפרדות מהפלשתינים, דיבורים על נסיגה, דיבורים על גירוש נוסף של יהודים מבתיהם ואמירות שיש בהן מידה גדושה של אשליות ואוטופיות לגבי שכנינו ומטרותיהם ביחס לישראל ומעט מאוד הצעות רציניות כיצד להעבירם מדרכי החשיבה השליליות בהן הם מחזיקים כבר עשרות שנים, לדרך חיובית שיהיה בה סיכוי של אמת. אפשר שלפיד ממשיך לחשוב שלא הציבור הישראלי יקבע את גורלו הפוליטי, אלא איזו התערבות חיצונית, אולי אמריקנית, שתכשיל עבורו את נתניהו ותראה בו נציג ראוי להיות "נציב עליון" מטעמה "במדינת החסות" הפרובלמטית שלנו. לפיד שוכח שהציבור למד שני דברים מרכזיים ב-25 השנים המבוזבזות האחרונות: א. לא להאמין ברצונם הטוב של הערבים. ב. לא להאמין ביכולתו של השמאל לקרוא את המפה הפוליטית האזורית או לפרש פרוש היסטורי נכון את תהפוכותיה. כמעט בכל נאום הוא אומר דבר והיפוכו- מצד אחד הוא "מרכז פוליטי" ומן הצד השני, הוא מציג גישה מדינית שכל כולה היא עמדת השמאל האדום!. חרף מאמצים רבים לא הצלחתי למצוא אפילו סדק צר בין עמדותיו המדיניות לאלו של לבני והרצוג ומעט מאוד הבדלים אפילו ביחס לגלאון. אין להתפלא על כך משום שהאבות הרוחניים שלו בנושאים אלה - פרי, שלח ובני האסכולה שלהם, הם שמאל לכל דבר ועניין בנושאי חוץ וביטחון. בנאום בר-אילן האחרון, ביקש לפיד, ככל הנראה, להעביר לציבור שני מסרים: ראשית, עזבו את המחנה הציוני המפורר והמפורד משום שהוא אינו מסוגל למאומה תחת הנהגתו הנוכחית. הוא "דמוקרטי מדי", יש בו דיונים וויכוחים אבל הם עוסקים באנשים ולא בדעות ובעיקר לא בתוכניות אופרטיביות. יתר-על-כן, מנהיגי המחנה הזה לא קורצו מחומר של ראשי ממשלה - לבני, הרצוג, בוודאי גלאון ואפילו ליברמן - כולם כלאם פאדי. יש רק מועמד רציני אחד שמתאים להחליף את נתניהו: יאיר לפיד. בשני המסרים גם יחד, כדרכו, הוא אינו מנמק ואיננו טורח לשכנע, אלא קובע עובדות. ההנחה המוטעית שמדריכה גישה זו היא שצריך לספק לציבור פסדה מנהיגותית והציבור מספיק טיפש בכדי שיקבלה בעיניים עצומות וילך אחריה. לפיד התבדה כבר פעם בבחירות האחרונות, כאשר איבד כמחצית מהתמיכה הפוליטית שלו בכנסת, בסה"כ כ-18 חודשים אחרי שהחל לכהן בה. אילו הייתי לפיד, הייתי קצת פחות זחוח-דעת בעניין זה. שנית, אני, לפיד, מציע לכם למחזר את הרעיון הישן של השמאל בישראל - אימוץ התוכנית הסעודית משנת 2002, שנותרה דה-פקטו בעינה מאז פורסמה לראשונה. עיקרה: חזרה לגבולות 67, הקמת מדינה פלשתינית באיו"ש ועזה שבירתה ירושלים המזרחית, פינוי יהודים מאיו"ש והסדר פליטים מוסכם, לצד סידורי ביטחון בלתי-ברורים. התמורה: "נורמליזציה" עם מדינות הליגה הערבית. כל מה שצריכה ישראל לעשות מוגדר היטב וחד-ערכי ואם יבוצע הוא בלתי-הפיך. כל מה שצריכים הערבים לתת בתמורה, מעורפל, מטושטש והפיך ברגע שיחליטו הם על כך החלטה חד-צדדית. הרכב דברים זה היה עקב אכילס של כל הנסיונות להגיע להסדר עם הערבים מאז ועידת מדריד והסכמי אוסלו שבאו אחריה. זהו עקב אכילס של הרעיון הסעודי כולו ולא במקרה. זו תוכנית השלבים במיטבה ונראה שרק לפיד והנוהים אחריו בעיוורון חושים אינם מבינים זאת. התוכנית הסעודית הקשיחה נדחתה כבר מספר רב של פעמים ע"י חוגים רחבים בציבור, בכלל זה גם במספר מבחני-קלפי שעברנו מאז פורסמה לראשונה. לפיד מתעלם מכך בלחץ הצורך להיות ראש ממשלה לאלתר. דומה שזה מה שמנחה אותו בכל מהלכיו הפוליטיים בסוף תקופת הכנסת הקודמת ובכנסת הנוכחית מראשית דרכה. אלמלא כך, פתוחות היו לפניו מספר דרכים לנסות ולקדם רעיונות מדיניים בדרכים מבוססות ומשכנעות יותר.למשל, ע"י עיצוב תוכנית משותפת עם נתניהו ליברמן וכחלון וקידומה בחזית פוליטית רחבה אחת בקואליציה או מחוץ לקואליציה. המטרה צריכה להיות העמדה בפני הערבים ותומכיהם של מבחן כוונות כפול: אתגר של יוזמה ישראלית שיש לה תמיכה רחבה בציבור היהודי בישראל בד-בבד עם מחנה גדול שאומר לערבים ותומכיהם: "זה המקסימום שאתם יכולים לצפות לו מצד ישראל ואם לא תתפשרו - תעמדו בפני האפשרות שרעיון שתי המדינות יעבור מן העולם וישראל תפעל חד-צדדית לאבטחת ביטחונה הלאומי, יהיה המחיר לכך אשר יהיה".משמעות אמירה כזו היא נסיגה לעבר הסדר האוטונומיה של בגין. דומני שחשיבה לאומית-אסטרטגית כזו, ברמה לא-אישית, אינה חלק מהארסנל המדיני-מנהיגותי של לפיד, דבר המעיד כאלף עדים על איכותה האמיתית של מנהיגותו: לא התוכנית היא העיקר; הפסדה היא העיקר. בנאום "בר-אילן" שלו עשה לפיד מספר שגיאות:

• הוא שם את עצמו לפני האינטרס הלאומי האמיתי.

• הוא ממחזר רעיונות נפל מן העבר מבלי לסנן אותם מתכולות-הנפל ומבלי להפכם ליסוד סביר מבחינתה של ישראלוהיהודית.

• הוא מגלה להיטות יתר להגיע להכרעה והדבר מעיד על חוסר ידע וחוסר נסיון בניהול מו"מ מדיני אקוטי; "החיפזון מן השטן..." וזאת יודעים היטב גם הערבים.

• הוא אינו מבין שמנגנון לניהול מו"מ איננו תחליף לעקרונות היסוד שאותם חותר המו"מ להשיג. ההפרדה בין מו"מ מול הפלשתינים למו"מ עם מדינות ערב, היא הפרדה מלאכותית. הפלשתינים לא יתקדמו מול ישראל ללא הסכמה ערבית והערבים לא יוותרו על הפלשתינים כאמצעי לחץ וראש-חץ להשגת החלשתה וניוונה של ישראל; כך היה מעולם וכך יהיה בנסיבות הקיימות. ויתור על מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, הוא הזמנת לחצים בינלאומיים מיותרים, שיופנו רק נגד ישראל ויקשו לאין ערוך על השגת פשרות הדדיות סבירות.

• הוא מתעלם כליל מהעובדה שכאשר הציעו הסעודים לראשונה את הצעתם, היה מבנה המזרח התיכון דומה מאוד למבנהו בעידן שקדם ל"אביב הערבי". כיום אין דימיון בין שני המצבים. התעלמות זו היא שגיאה אסטרטגית.

• אסור לישראל להכנס למו"מ על הסדרת הסכסוך מבלי שקודם לכן תבסס מעשית ומשפטית את יחסיה עם ערביי ישראל על מערכת כללים וערכים ברורה וחד-משמעית. דבר זה תלוי רק בנו ולא באף אחד אחר.

• בתוכניתו של לפיד לא מוזכר במפורש עניין הנסיגה החד-צדדית באיו"ש, שאותו ביקשו לקדם בשמאל שרון ואולמרט ומבקשים לקדם כיום אסטרטגים הזויים אחרים כגון הח"כ האלוף (במיל') אייל בן-ראובן. אחרי הגירוש הכושל מגוש-קטיף והשבר שחולל המהלך בחברה הישראלית, כל מי שמציע הינתקות חדשה על יסוד נסיגה חד-צדדית ופינוי ישובים שבהם למעלה מ-100 אלף איש, הוא הזוי או מטורף. לפיד אינו מציע זאת עדיין, אם הבנתי נכון את דבריו, אבל האבות האידיאולוגיים של תוכנית בר-אילן שלו, השתעשעו ומשתעשעים ברעיון זה מזמן ובלעדיהם לא יגיע לשלטון. בתנאים כאלה, הצעותיו של לפיד הן הרפתקניות ומסוכנות ומי שמציע אותן בוודאי אינו ראוי להיות ראש ממשלה בישראל.

נושא נוסף שראוי לומר עליו מספר מילים הוא "עקרון ההיפרדות מהערבים בכל מחיר", שלו שותפים השמאל ולפיד. עקרון זה הוא אבסורד, משום שאין דרך להשתלב באמת במזרח התיכון וגם להפרד באמת מהערבים. תנאי הכרחי לשינוי שיאפשר חיים בצוותא הוא יישום קפדני של "עקרון ההדדיות", דהיינו: הכרה ערבית ללא תנאי בזכותה של ישראל להגדרה עצמית כמדינת לאום של העם היהודי בארץ-ישראל. על עקרון זה אי-אפשר לוותר, משום שבלעדיו כל הסדר הוא חלקי, זמני ובלתי-יציב. כל עוד לא חוללו הערבים בתודעתם שינוי בתחום זה, ניתן לדבר רק על הסדרי הכלה והפסקת אש ולא על תהליכים כוללים המובילים לסיום הסכסוך בתנאים שאינם מסוכנים לישראל. מגוחך בעיני גם הטיעון המבסס הרפתקנות מדינית ואסטרטגית על עוצמתו של צה"ל - זהו כפל-דיבור צבוע. מצד אחד מסבירים לנו "אבירי השלום" את "מגבלות הכוח" ומצד שני הם מוכנים להעמיד למבחן מסוכן את עצם הקיום, בכך שהם מושכים את ישראל לעבר מציאות הנושקת למגבלות הכוח יום-יום ושעה-שעה לאורך זמן. די להתבונן במתרחש כיום בירושלים ובחלק מהישובים הערבים בתוך גבולות "הקו הירוק" ז"ל, בכדי להבין שמגבלות הכוח בעידן הטרור, שלטון התקשורת והרשתות החברתיות והפחד מהאיסלאם הקיצוני, אינם זמינות הטנקים, המטוסים, הטילים המדויקים ומערכות הנשק, אלא התנאים והנסיבות בהם ניתן יהיה להפעיל אמצעים אלה לפי צורך וללא מגבלה שאינה תלויה כלל ביכולת הצבאית הנומינלית; אסור שנתבלבל בהבנה ובשקלול נכונה של סוגיה זו במערכת השיקולים הכוללת של ישראל. במאבקה בטרור הערבי סובלת ישראל מאותן חולשות שמהן סובל המערב הדמוקרטי כולו - גם אנחנו וגם הם איננו מיטיבים להלחם בטרור, משום שאנו קושרים בצורות שונות את ידינו ורגלינו מתוך סכלות. במקביל אנו מניחים לטרור חופש פעולה ולמתגונן מפניו את חופש ההצטדקות- אסימטריה לתפארת; כבר הוכח, לא פעם, שזו מחלה ניוונית מסוכנת. רצון החיים הוא המבחן העליון לחיוניותה של חברה וליכולתה לשרוד קשיים ומאבקים, לרבות מלחמות התשה. טרור הוא מלחמת התשה גם כשהוא מתנהל בגלי-עוצמה משתנים. בטרם תיגש ישראל ליטול על עצמה סיכונים חדשים או נוספים במזרח התיכון הסוער ובעולם בעלי הברית המבולבלים שלנו, כדאי שנערוך מספר "משחקי סימולציה" אסטרטגיים שיבחנו ויגדירו את תנאי הסף שאותם עלינו להבטיח מראש, בטרם נתפנה להרפתקנות מדינית. אם נבודד לצורך דיון זה את האיום הגרעיני האירני מהאיומים הקונבנציונליים, נצבת ישראל כיום בפני שתי קבוצות של איומים¹:

• איומי טרור לאורך הגבולות החיצוניים או דרכם.

• איומים של אי-שקט פנימי מצד ערביי איו"ש ועזה וחלק מערביי ישראל. כל משבר בתהליכי ניהול מו"מ מדיני רציני, עשויים להתדרדר למשבר אלימות, שיהיה מורכב מהפעלה סימולטנית בעצימות משתנה של שני האיומים.

לדעתי, ישראל אינה מוכנה להתמודד ביעילות מול איומים אלה כל אחד בנפרד ובוודאי שאינה מוכנה להתמודד מולם באופן סימולטני. אי-הכנה זו מתיחסת למערכים הצבאיים והפרה-צבאיים שלנו כמו גם לנכונות הציבור לספוג אבידות-שוא למען תהליך שאין בו הבטחה לשום דבר. צעד חיוני ומקדים לכל הרפתקה מדינית הוא הקמה דה-פקטו של אזורי חיץ מפורזים לאורך גבולות ישראל בצפון - סוריה ולבנון - ולאורך גבול רצועת עזה. ייתכן מאוד שלשם כך יהיה צורך בעימות צבאי נוסף לאורך שני גבולות אלה, משום שקשה לראות מציאות כזו נבנית מתוך "הסכמה" ו"רצון טוב". בדרום יש להוביל לכך כאשר תגמור מצרים לבודד את הרצועה מסיני, ובצפון העיתי הנכון הוא בטרם תעמיק המעורבות הרוסית בסוריה ולבנון עד כדי נטרול חופש הפעולה הצבאי של ישראל². לפיד כדברן מופלג יכול לשרטט עיגולים לבנים בשמים כחולים כאוות נפשו. האמת היא שאנו משייטים תחת שמיים אפרוריים שמתקדרים חדשים לבקרים וחייבים להערך לסערות הצפויות והבלתי-צפויות. אלה עשויות להתרחש גם בהעדר מו"מ וגם, כאמור, בכל פעם שמו"מ לכשיתקיים יעלה על שרטון. לפיד הוא שילוב בין חיזיון למחזה תעתועים והוא חוזר ומוכיח זאת בהתמדה כפי שעשה גם בנאום "בר-אילן" האחרון. אין לתת לנאום זה משקל רציני ובמקום זאת יש להתכונן למבחנים רציניים מאוד שבדרך, שאת חלקם ציינתי לעיל. לשם כך נחוץ לחזק מבית את המדינה והחברה הישראלית. בתחום המדינה - שיפור יעילות הממשל "בכל מחיר" ואם צריך אזי בחקיקה ראשית כוללת. עיצוב מחדש של הפרדת הרשויות ותיחום סמכויות ברור לכל אחת מהן. מלחמה בלתי מתפשרת בשחיתות, תוך חתירה לסנכרן את פעילות כל הזרועות העוסקות באכיפה ומניעה וחיזוקן. נדרש לתקן בדחיפות את תדמיתו של צה"ל בציבור, בין היתר עלידי התייעלות אבל גם על-ידי הפעלתו במשימות-אמת, כלומר: צה"ל - במיוחד כוחות היבשה הנמצאים בסיכון גבוה מאוד בלחימה בשטח בנוי - יישלח להלחם רק כאשר מטרת המלחמה היא לנצח³. במקום שלא ניתן לעשות זאת אין לפעול באופן שיכפה זאת עלינו. אסור לנו לשחק את המשחק האמריקני בווייטנאם, בעירק או באפגניסטן של מלחמה למראית עין. מה שמחליש את רוח העם ופוגם בכושר עמידתו, זו הגישה שאינה מכבדת את קורבנם של הנופלים ומבקשת לסחור בו, כביכול למען הדורות הבאים. בתחום הכלכלה והחברה חובה להילחם בביורוקרטיה, ביוקר המחיה, במחסור בדיור זמין ולשפר את הצמיחה במשק תוך ביצוע רפורמה מבנית שתציע לעובדים שכר ותנאי קיום שיכלכלום בכבוד עד אחרית ימיהם. כל הכלים לכך בידינו והרשות נתונה... . רק כושר עמידה, אורך-רוח ואמונה בצדקת הדרך מבטיחים סיכוי לשינוי המציאות. מכירת אשליות והרפתקאות הם סכנה קיומית.