"שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב עַד-עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם: (ויקרא כ"ג ל"ב .
על-פי החוכמה המצויה צריך אדם לצום יממה ושעה כדי שזו תעלה כדי עינוי. "וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב" נשמע כאמירה הקובעת שכבר בערב, עם התחלת הצום, מייסר העינוי את האדם, ואיזה עינוי הוא זה שאין בינו לבין האכילה והשתיה אלא הרף עין?
אלא שזה פסוק באהבה. שתי נפשות הקשורות זו בזו מתענות למן הרגע בו יודעת האחת שהשנייה עתידה, אין מנוס, להיפרד יום אחד מעליה. החרדה מפני האלמנות, או מפני היתמות, או מפני השכול, לפני שמת לה לאישה האהובה בעל אוהב - לבעל אוהב אישה אהובה - לילד הורה - להורה ילדו - היא עינוי, שקורע את הלב לקראת פרידה שהיא לעולם בלתי נמנעת, לא פחות מאשר אחריה. זה עינוי שמתחיל בעוצמה כבר בערב.
אין אהבה בלי חרדה עמוקה שמא היחד איננו נצח, ויהא אשר יהא - מן השניים שביחד יוותרו השניים כל אחד לבדו, האחד לבדו בעולם הזה השני לבדו בעולם האמת.
אין אהבה בלי עינוי, ואין עינוי שאינו פולש לנשמה כבר עם ערב...