לפני יום כיפור היה ראש השנה ולאחריו קיבלנו שבעה ימים להתכונן ליום הקדוש. ולפני ראש השנה היה לנו חודש שלם להתכונן לקראתו, חודש אלול. ושלא נשכח, חג הסוכות מסתיים בשמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו, שמחת תורה. ובהתאם לרצף הנ"ל אפשר לומר שהימים של חג הסוכות - כולל כמובן מצוות החג, ארבעת המינים והמגורים בסוכה - מהווים הכנה לשמיני עצרת שמחת תורה. שהרי לכל חג יש את ימי ההכנה שלו ואין סיבה לקפח את שמיני עצרת. כלומר יוצא שחמישים ואחד יום רצופים אנחנו עסוקים בחגים ובהכנות לקראתם. במאמר מוסגר נוסיף כי יש מי שמקדימים את ההכנות ליום העשרים בחודש אב ואפילו ליום החמישה עשר בו. בסך-הכל למעלה משישים יום.
ממה מטהר אותנו יום כיפור? תהיתי ביני לבין עצמי מה עניינם של חגים אלו. כלומר, מה הם מציעים ליהודי שחי במילניום השלישי ואולי ביומיום מזהה את עצמו כישראלי ולא כל כך זוכר את היהודי שבו. ובעיקר מה עניינו של יום כיפור? כי בראש השנה ובסוכות אפשר לחדש ולרענן קשרים, משפחתיים וחבריים. זה עשוי להעניק סיפוק וזה משהו שלא בכל יום יש הזדמנות לעשות אותו. אבל מה העניין ביום כיפור, מעבר לירידה הקיצונית בזיהום אוויר כתוצאה מהשבתת כלי הרכב ליממה שלמה? והשאלה הזאת תקפה לכאורה גם ביחס לשומרי מצוות. אומנם ביחס ליום הזה הקב"ה מבטיח: [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. אבל אנחנו הרי לא אמורים להתלכלך במהלך השנה, ולכאורה, אם לא מתלכלכים, לא זקוקים לטיהור הזה. אבל העובדה היא שגם מי שלא התלכלך כלל במשך השנה, צדיק גמור, מקיים את כל מצוות היום הזה.
לא שחור ולבן ואדרבה, די בטוח שדווקא מי שלא התלכלך כלל במהלך השנה החולפת, מי שלא הוציא מפיו מילה רעה, ואפילו לא חשב רעות, על יהודי, שלא לדבר על לכלוכים גסים ובולטים יותר, דווקא הוא מקפיד לקיים את מצוות היום בדקדוק מירבי. האם גם הוא זקוק לטיהור שבא מלמעלה? ולאיזה סוג של טיהור, בדיוק, הוא זקוק? מפגש אקראי עם חבר מתלבט העלה בדעתי את הפתרון; אותו חבר התלבט בין שתי אפשרויות קיצוניות, נניח בעניין העיסוק שלו, האם ללמוד כל היום ושמישהו אחר ידאג לפרנסה, או לצאת לעבוד ושאחרים ילמדו? לשלב בין שתי המשימות לא נראה לו אפשרי, כי הוא רוצה לעשות הכל מושלם. או לבן או שחור. תוך כדי דיבור עלה ברעיוני שאולי גם לזה נועדו החגים בכלל ויום הכיפורים בפרט, להזכיר לנו כי אומנם מצד עצמנו אין אנו מושלמים אבל הקב"ה מתנדב להשלים אותנו.
שיפור מתמשך כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, מכל התסכולים שצברתם במשך השנה על העדר השלמוּת בחייכם בכלל ובהתנהגותכם בפרט. לזה נועדו חמישים ואחד הימים של אלול ותשרי עד שמיני עצרת, כולל. בעשרים ותשעה ימי אלול משתדלים להשתפר ברובד המעשי, היומיומי; בשיפור המעשה, הדיבור, המחשבות והרגשות שלנו. בראש השנה מקבלים עלינו את מלכותו יתברך ובכך מודים כי הוא יתברך, רק הוא, השלמוּת האמיתית והיחידה. ביום כיפור אנחנו מוותרים על כל הנאות
העולם הזה ומתרכזים בקשר אתו יתברך. על הקשר הזה אנחנו מתענגים ובתמורה הוא יתברך מטהר אותנו כנ"ל. עד כאן זו בעיקר עבודה אישית של כל אחד, אבל בחג הסוכות התכלית היא ה'ביחד' והעבודה בהתאם. וגם השמחה. וכדי למנוע אי-הבנות, חותמים בשמיני עצרת, שמחת תורה, בריקודים עם ספר תורה להזכיר לנו שזה הביחד האמיתי והיחיד שלנו.
כמיהה לאחדות וכל הנ"ל בא על-רקע הנטייה הטבעית שלנו ללכת אחר נטיות לבנו ולבחור בנתיב ההתנגדות הקלה. זה הרי התוכן של פרשת השבוע, האזינו. הנה למשל (דברים לב): [טו] וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. כאן, בפעם הראשונה אנחנו נקראים בשם יְשֻׁרוּן. אומרים המפרשים שזה מלשון אֲשׁוּרֶנוּ, רְאִיָה. שם שמבטא את המעלה של עם ישראל, שזכו לראות את כל הנפלאות. ובפרט אנשי המעלה לכאורה שבעם ישראל, שדווקא אצלם רואים את התופעה של וַיִּבְעָט. ולא מסתפקים בבעיטה במסורת, בהתפרקות מערכים, אלא מרחיקים לכת ומביעים זילזול מופגן ר"ל: וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. והכל נובע מעודפי שומן - שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ - שנוצרו כתוצאה מהתמכרות לחומר, לתענוגות עולם הזה. אומנם זו נטייה טבעית שלנו אבל חגי תשרי, ובפרט יום הכפורים, אמורים לעזור לנו להתגבר על הנטייה הזאת להשמנה מופרזת. והלוואי שנצליח לחגוג כראוי, באחדות, את סוכות ושמחת תורה.
