שנת תשע"ה, שחלפה זה עתה, הצעידה את הקולינריה היהודית הרחק מאחורי הקולינריה הכלל-עולמית. מסעדות ברוח בית אימא ואבא שוב אינן מדברות אל ליבו של הסועד הישראלי המצוי, ובמקום הגפילטע-פיש או הצ'ולנט של פעם, הוא מעדיף את הסטייק והפסטה.
בעטיו של המצב החדש שנוצר, נאלצו לא מעט מסעדות יהודיות להסב את נוסח-מטבחן המסורתי לנוסח קולינרי כלל-עולמי - סיני, איטלקי, יווני או טורקי. אפילו לחומוס, לטחינה ולפלאפל אבדה זה מכבר העדנה שהייתה, ואת מקומם תופסים בחדווה הצ'יפס והשניצל, עם קטשופ בצד.
גם חלומות-נעורים בעבר, נוסח "מה תרצה להיות כשתגדל", עוטים בהווה פנים חדשות. מסתבר שהצעיר הישראלי המצוי כבר איננו חושק להיות מהנדס, עורך-דין, או רופא. את מקומם תופס שף-צמרת, שבעבר רק נדחק לפינה כטבח.
מודל לחיקוי בחירה שכזו איננה בכדי. יש משכורת שמנה וקורצת, בצירוף תהילה של מעל ומעבר. שמות כמו
שאול בן אדרת,
מאיר אדוני,
רפי כהן או אהרוני, הפכו זה מכבר למודל של חיקוי עבור הצעיר הישראלי המתבגר, שמשאת-נפשו הכמוסה הינה רק להצליח כשף.
אך מאחורי הקלעים התמונה היא שונה בתכלית. עיסוק קולינרי הוא הימור מסוכן, בדומה לחמין: אתה יודע, אומנם, מה נכנס לתוכו, אך מה שיוצא מקרבו לבסוף הוא חידה. המסקנה, כמובן, הינה חד-משמעית: עיניים גדולות עלולות להזיק.
ולבסוף אין מנוס מגילוי האמת: ארוחת-מסעדה היא מיזם די יקר, ורק מי שהכסף מצוי בכיסו - ירשה לעצמו להיות גרגרן. לסועד המצוי, לעומת זאת, נותר לקוות שהאוכל יוזל, בסופו של דבר, כדי שגם הוא יוכל ליהנות כמותו.
