ה
מלך הירדני שוב משתלח בנו, מייחס לנו "פרובוקציות נוספות" בהר-הבית ומאיים בפגיעה ביחסים בין שתי המדינות. וישראל, כדרכה, שותקת. מדוע?
לשאלה הזאת מצטרפות שאלות קשות יותר, כמו: מדוע מסרה ישראל דווקא לירדן את השליטה בפועל על ההר? היא הממנה את הווקף, היא הפוסקת האחרונה על כל תיקון בחומה, ווטו שלה מכשיל בניית גישה בטוחה ומכובדת לשער המוגרבים. במה זכתה? האם בכך שפלשה למערב הירדן, הפגיזה ברצחנות את ירושלים, הרסה את הרובע היהודי ו-50 בתי כנסת, חיללה את הר הזיתים וממצבותיו לקחה לבתי שימוש, מנעה כל שנות שלטונה גישת יהודים למקומותיהם הקדושים, כולל הכותל, למרות התחייבותה בהסכם הפסקת האש מ-1949? ואולי מגיע לה הפרס על הפיכת ירושלים (הערבית!) לעיירה מוזנחת, שריח תמידי של ביוב רבץ בה או על התחברותה ל
סדאם חוסיין כאשר שילח בנו רקטות?
ולמה, למרות כמויות המים שירדן מקבלת מאיתנו מן הכנרת כ'מחווה', למרות המפעלים שהקמנו אצלה והוויתורים הטריטוריאליים שעשינו לטובתה בהסכם השלום, הגינויים מצידה אינם פוסקים - ואנחנו שותקים?
השאלה הזאת מתחדדת נוכח קשר השתיקה של ישראל לגבי הפרק הירדני בתולדותיה, שהוא חיוני לה במלחמת הדעות על הלגיטימיות של קיומה. שואלים אותנו: גם אם הוכחתם, ש'העם הפלשתיני' התגבש רק כתגובה לאתגר הציוני, מה זה משנה מן העובדה שהיום 'הפלשתינים' נותרו עם ללא מדינה? השאלה הזו היא הקשה מכולן, בהיותה נוגעת לחוש הצדק הטבוע בכל אדם, ויש לנו עליה תשובה ניצחת שאיננו נותנים אותה - אך ורק כדי שלא לקלקל את יחסינו עם ירדן!.
ב-1922, כמה חודשים אחרי אישור המנדט, שחייב את בריטניה להקים "בית לאומי לעם היהודי" בארץ ישראל מחופי הים התיכון עד לגבול עירק, השיגו הבריטים מחבר הלאומים את הוצאת "עבר הירדן", שלושה רבעים מכלל שטח א"י, מן הבית הלאומי היהודי והפיכתו ל"אמירות" בראשות עבדאללה ההאשמי. מזכיר האמירות, אלן קירקברייד, כתב בזיכרונותיו שכוונת הבריטים הייתה לשמר את מזרח-הירדן בעבור ערביי מערב הירדן, לכשתקום שם מדינה יהודית. כך או כך, ב-1922 חולקה ארץ ישראל וחלק הארי שלה נסגר בפני עלייה והתיישבות של יהודים.
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה האמירות למדינה ואח"כ למלוכה, ולכאורה בכך התגשם 'חזון' שתי המדינות, שהרי בתודעת כל ערביי א"י הארץ משתי גדות הירדן היא "פלשתין", ולמעלה מ-70% מן התושבים במזרח הנהר מגדירים את עצמם כ"פלשתינים". היתר, בדווים, אינם מהווים לאום נפרד. יוצא, שהמלך היושב ברבת עמון מולך על פלשתינים במזרחה של "פלשתין", ועל כן טענת הקיפוח שבפי הערבים כוזבת: יש מדינה פלשתינית, והיא תופסת את רוב שטחה של "פלשתין", אלא שקוראים לה "הממלכה ההאשמית הירדנית", ובקיצור - ירדן. השם הזה יצר עוד עם, ה"עם הירדני", בעוד "העם הסורי" ו"העם העירקי" מתפוגגים, יוצרים בועת סבון חדשה: קוראים לאותו העם בשני שמות פלשתיני וירדני, וכך מפרנסים את הטענה שהיהודים גזלו לפלשתינים את ארצם.
האמת הזאת אינה צריכה, בהכרח, לפגוע בבית המלוכה ההאשמי. אם הבריטים שמחים בבית מלוכה ממוצא גרמני, מה רע שלפלשתינים יהיה מלך מצאצאי מוחמד? אולם, השאלה מי ישלוט בפלשתין שממזרח לירדן היא עניינם של הערבים. למה ישראל משתיקה את האמת הזאת, העשויה לסתום פיות מקטרגיה? למה היא שותקת בכלל? - כדי שלא להרגיז את המלך. אלא, שהפייסנות אינה משתלמת.
