בין אם ישבו בסוכות ממש כדברי רבי עקיבא, בין אם סוכות שמדובר בהן היו סוכות של ענני כבוד כדברי רבי אליעזר, בני ישראל ישבו בהן למן היום בו חצו את ים סוף ועד ליום בו חצו את הירדן. זה הזמן שהפסוק מתכוון לו בתיבות "בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם" שאי-אפשר שכוונתן תהיה שבשעת יציאת מצרים ממש ישבו בסוכות, הלא לא ישבו, ולא חנו, אלא אצו במסעם אל הים. בכל המועדות לא מוזכרת יציאת מצרים אלא רק בסוכות כי יציאת מצרים נמשכת ארבעים שנה וזכר ליציאת מצרים - גם סוכה היא זכר ליציאת מצרים - אינה רק זכר רגע הפדות, אלא זכר המאמץ הכמעט על אנושי של עמידה בתלאה המרובעת והמחומשת של מדבר לוהט, של מצוקות לחם ומים, של התנפלויות שבטי ליסטים, של אובדן דור האבות שהיו למתי מדבר, של קריאת תיגר על האמונה במי שבחסדו הבטיח לעם העבדים ארץ משלו.
מאבק יומ יומי יציאת מצרים אינה אירוע. יציאת מצרים היא ארבעים שנה של אין. מספר אירועי מבחן של דביקות במטרת הפדות, של שבועה לא להיכנע לגעגועים הארציים כל כך של שיבה לצללים הנוחים של שבי ושל תלות במלכי אומות. יציאת מצרים היא גבורת רוח התובעת מאבק יום יומי במשך שנים ארוכות. היא לא מיד. היא לא עכשיו. היא לא מהר. היא לא ברק של שיחרור. היא איילת שחר. היא זריחה. היא עלות היום. היא חמה יוקדת. היא מנחה. היא ערב. מעגל של יום שנמשך יום אחר יום שנה אחר שנה ארבעים פעמים.
היא לא סוכה בה בחר הלך לשבת להגן על נפשו מפני היום היוקד. ה' הושיב, הוא, עצמו, בתעצומות כוחו ורצונו, בסוכה הזאת את העם בענני הכבוד שלא רק עלו מתוך עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם בדרך אלא גם בעננים המטפוריים שנותרו מן הכבוד שרחש אלוהינו לעם שלא הרפה ארבעים שנה ועמד בכל הניסיונות למן היום בו אזר כוח לקום ולשבור סורגי כילאו ועד למוצאי האזינו השמים ואדברה, שירת הפרידה שאינה תמה ממשה, עד עוברו את הירדן בואכה הפדות. מן הכבוד הזה, גם מן הכבוד הזה, עשו לו מן השמים סוכות בארץ.
יהא נא החג המחדש על כל האזרח בעם בישראל לכבוד ולברכה לכל אהוביי ואוהביי, לבני ביתי ולכל מי אשר העשיר בימיו את ימיי שלי וידע לדבוק כל יום ויום שוב ושוב בטוב שלשמו הוציאנו ה' ממצרים.
