"הצנחנים לא הסתפקו בביצוע הפעולות. לצנחנים באותן שנים הייתה יד בקביעת היעדים ובקצב הפעולות. הם הציעו יעדים לפעולות ודחפו לביצוען. האידיאולוגיה של מדיניות הכוח ופעולות הגמול התגבשה במידה רבה ביחידת הצנחנים". מובאה זו, המצביעה על הצבא כגורם בקביעת יעדים, ביצוע ודחיפה לפעולה, לא לקוחה מטור פוליטי בעיתונות של ספטמבר-אוקטובר 2015, אלא לקוחה מע"מ 40 מהספר "המופת והמעש" מאת ד"ר מיכאל בר-זוהר, 1988, הוצאת משרד הביטחון. ספר השר שיר תהילה לכוח, שיר תהילה לכוחו של מפקד גדוד הצנחנים 890, אריאל שרון, בשנות החמישים של המאה הקודמת. המובאה הזו דנה בחלופה יחידה - שישראל מעלה על סדר היום הציבורי - אז וגם היום - זו חלופה הכוח וכל חלופה אחרת נדחקת, כי היא לא מספיק פטריוטית. ומה שמכאיב, שמובאה זו משקפת את אירועי הימים האלו למרות שהיא מתייחסת לאירועים, שאירעו בארץ בשנות החמישים של המאה הקודמת. כשהחלופה הכוחנית היא אחת ויחידה, הרי אפילו בממשל מנטרלים כל מי שעשוי להביא חלופה אחרת. ובוודאי שלא מתנהל דיון מסודר, כי הרי קיימת רק חלופה אחת - והיא השימוש בכוח. לכן הכל נתחם ב-ד' אמות של מיטת סדום, של מי שיש לו מילה ודעה במישוריות הביטחונית. הכל נפתח ונסגר בחדרי חדרים שיכולים לתת רק תוצאה טובה במישוריות הכוחנית, וכשזה מתפקשש כולנו נזעקים. וחבל שאיננו מזדעקים לתת ענה חילופי למענה הכוחני מבלי שיוצמד למענה הזה תווית של תבוסתנות בוגדנית.

אם אשפוט את המדיניות הישראלית היא נקבעת במודע לפי חלופה אחת - של מלחמה ממשמשת ובאה, ישראל - אי-במצור, ישראל - מצודה דמוקרטית במזרח אוטוקרטי.

מה שכן מתגבש ומתעצם - "ללמד את הערבים לקח", "לדבר איתם בשפה היחידה שהם מבינים". עשר שנים מאסר, עשרים שנה מאסר לילד שבחר לקבור נעוריו, ונענה לצו מצפונו להרמת אבן נגד כובש. מה שכן מתגבש ומתעצם, לצערי, מדיניות כוחנית שמרחיקה אותנו מאפשרות לעלות על נתיב של הידברות.

מדיניות כוחנית היא לא רק אבן נגף במישוריות המדינית היא גם רעה חולה, שתכפה עלינו מציאות מדממת גם בשנת תשע"ו שנפתחה זה עתה.