המינויים שבדרך

אחת המשימות הראשונות של רוני אלשיך בתפקידו כמפכ"ל המשטרה תהיה לאייש מספר תפקידים מרכזיים בצמרת הארגון. צריך למנות סמפכ"ל, צריך למנות ראש אגף חקירות, צריך למנות מפקד ליאח"ה, וזה עוד לפני האפשרות שכמה ניצבים יפרשו משום שמישהו אחר מונה למפכ"ל. וכמובן שכל מינוי כזה גורר עוד שרשרת מינויים כלפי מטה. אלשיך לא צריך להיבהל מהאפשרות שיהיו מי שיעזבו בטריקת דלת. אדרבה: הוא צריך לברך עליה. מי שהאגו שלו והקריירה שלו חשובים לו יותר מאשר טובת המשטרה והמדינה, מוטב שיילך הביתה וכמה שיותר מהר. זה אפילו יכול להיות לטובה, אם אלשיך ייאלץ להקפיץ כמה קצינים צעירים יותר, מאלו שאינם משתייכים לצמרת שדרדרה את המשטרה למקום בו היא נמצאת כיום. והכי חשוב: אלו חייבים להיות אנשים ללא כל רבב, בלי שום כתם בהתנהגותם המקצועית והאישית. כדאי גם לחשוב ברצינות על הבאת עוד בכיר או שניים מחוץ למשטרה – מצה"ל, מהשב"כ או אפילו מהמגזר העסקי. במיוחד רצוי אם ראש אגף משאבי אנוש יבוא מחוץ לשורות המשטרה, משום שההון האנושי הוא המשאב החשוב ביותר שלה – והוא זה שסובל בצורה הקשה ביותר מהבעיה החמורה ביותר: חוסר אמינות. כשם ששיקום המשטרה כולה מחייב מפכ"ל מבחוץ, ייתכן ששיקום השוטרים מחייב ראש אגף משאבי אנוש מבחוץ.

אתם יודעים את מי אני הייתי ממנה ליועץ המשפטי לממשלה? את המועמד שיתחייב להפריד בין תפקיד היועץ לבין תפקיד ראש התביעה הכללית. חיפשתי, באמת שחיפשתי, הסבר הגיוני לכפילות התפקידים הזאת, כאשר כל תפקיד בפני עצמו הוא הרבה יותר מאשר משרה מלאה. לא מצאתי. ההסבר היחיד שקיבלתי בא מפיו של – אולי לא תאמינו – פרקליט בכיר במשרד המשפטים: היועץ המשפטי יודע שבלי העוצמה של ראש התביעה, יהיה הרבה פחות משקל לעצות שלו. במילים אחרות: היועץ מאיים, באמצעות כובעו האחר, על מי שיעז לחלוק עליו או – שומו שמיים – לפעול בניגוד לחוות דעתו. אם זהו אכן ההסבר, אזי הכפילות הזאת לא רק מיותרת ומזיקה, אלא גם פסולה מעיקרה. הגיע הזמן להפסיק אותה. אין יותר מדי סיכוי שהיועץ המשפטי הבא יוותר על העוצמה אחרי שייכנס לתפקיד ולא ניתן יהיה להזיזו ממנו במשך שבע שנים; יש יותר סיכוי שמי שירצה להתמנות, יהיה מוכן לתת לראש הממשלה ולשרת המשפטים התחייבות כזאת.

אחרי שסיים את סאגת המפכ"ל, צריך גלעד ארדן למנות גם מחליף לאהרון פרנקו, שסיים כבר לפני חצי שנה קדנציה בת ארבע שנים כנציב שירות בתי הסוהר. הנציב הבא חייב לשים נושא אחד ויחיד בראש סדר העדיפויות שלו: הפיכת תנאי הכליאה בישראל לאנושיים. כבר למעלה מעשור שהסנגוריה הציבורית מצביעה מדי שנה על ליקויים חמורים ביותר בשורה ארוכה של בתי כלא, בהם נרמסות זכויות האדם הבסיסיות ביותר: שטח מחיה ממוצע של 3.5 מ"ר לאסיר (ולעיתים מחצית מכך), תנאים סניטריים משפילים, העדר טיפול בפגועי נפש, חום אימים בתאים, העדר פעולות שיקום וחינוך – וזו רשימה חלקית בלבד. כאשר יראיין ארדן את המועמדים לתפקיד, עליו לדרוש מהם תוכנית עבודה מפורטת לפתרון המצוקות הללו בארבע שנות הקדנציה הבאה, והנציב שייבחר צריך להיות מחויב לתוכנית הזו. הוא גם צריך להתחייב שהפעולות הראשונות שיעשה יהיו להפסיק את הפרות החוק מצד השב"ס ואנשיו בנושא זכויות האסירים, ובמידת הצורך – להדיח את האחראים להן.

אריה דרעי צריך למנות מחליף לדייוויד גילה, שהתפטר מתפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים בעיצומה של המחלוקת סביב מתווה הגז. רק מעטים שמו לב לכך שמבקר המדינה, יוסף שפירא, קבע זמן לא רב מאוחר יותר, שהחלטתו של גילה לטרפד את המתווה הקודם – החלטה שגרמה לכל הסערה והתסבוכת הנוכחיות – התקבלה ללא עבודת מטה מסודרת ולמעשה ללא הנמקה של ממש. לכן, כדאי שהממונה הבא יהיה אדם בעל יושרה ומחויבות לנוהלי עבודה תקינים. מה שחשוב יותר הוא, שהממונה הבא יבין שמה שנכון בתחום התחרות לגבי מדינות אחרות, לא בהכרח נכון לגבי ישראל. המצב הגיאו-פוליטי שלנו שונה בתכלית מזה של רוב מדינות העולם, ובא לידי ביטוי לא רק בקשיים להביא לכאן משקיעים, אלא גם בסחר שלנו עם שכנותינו. בארה"ב, אבירת התחרות החופשית, קנדה ומקסיקו הן היעדים הראשונים של הייצוא (19.2% ו-14.8% בהתאמה) והמקורות מספר 2 ו-3 לייבוא (אחרי סין, ועם 14.8% ו-12.5% בהתאמה). בבלגיה, הדומה לנו הרבה יותר, שותפות סחר החוץ העיקריים הן השכנות גרמניה, צרפת והולנד - 46% מהייצוא ו-44% מהייבוא. ואצלנו? ירדן אחראית ל-0.1% מהייבוא ול-0.15% מהייצוא, ואילו מצרים מספקת לנו 0.1% מהסחורות המיובאות וקולטת 0.17% מהמיוצאות. במצב הזה, קשה הרבה יותר להגביר את התחרות, במיוחד במשק שמספר הצרכנים בו הוא פחות מ-8 מיליון. לכן, כאשר מדברים על "רק חמש קבוצות ביטוח" או "רק חמש קבוצות בנקאיות" או "רק ארבע חברות דלק גדולות" – זה לא רק מגוחך, זה גם מוטעה. אז נכון שאפשר וצריך להגביר את התחרות, אבל לא בצורה עיוורת ודוגמטית, אלא תוך התחשבות במציאות.

לא ברור אם אלי גוטמן ימשיך לעוד קדנציה כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל. כרגע נראה שיש יותר סיכוי שיסיים את תפקידו בתום מוקדמות היורו או לאחר שלב הפלייאוף שלהן, אם הנבחרת תעפיל אליו; הרי אפילו האופטימיים ביותר לא באמת חושבים שיש סיכוי שהנבחרת תגיע לאליפות עצמה בשנה הבאה. המאמן הבא צריך להיות אדם עם רגליים על הקרקע ובעיקר עם פה בגובה העיניים. הוא צריך להגיד את האמת: אין לנו סיכוי של ממש להעפיל בעתיד הנראה לעין לגביע העולמי או לאליפות אירופה; המשימה צריכה להיות בניית תשתית עמוקה וארוכת טווח, שתאפשר לנו להתמודד בעתיד הקרוב בצורה מכובדת, ובעוד כמה שנים – להתמודד בצורה שווה מול נבחרות בדרג השני של אירופה. בכך עליו להתמקד ובכך עליו להימדד לאורך זמן; לא בקדנציה של שנתיים-שלוש ולא בפריזמה של טורניר זה או אחר.

ניתן לשער במידה רבה של ודאות, שלפחות חלק מן המינויים שהזכרתי כאן – וגם אחרים – יגיעו לפתחו של בג"ץ במסגרת עתירות שיוגשו נגדם. הגיע הזמן שבית המשפט העליון יעשה בתחום המינויים את מה שהוא עושה בכל תחום מינהלי אחר: יבהיר שהוא איננו ועדת מינויים עליונה, ושהוא עשוי להתערב רק אם יוכחו חוסר סבירות קיצוני או פגמים קשים במיוחד בהליך. זוהי התשובה שמקבלים בדרך כלל מי שעותרים למשל נגד הליכי תכנון ובנייה או נגד הליכי מכרזים, ואין שום סיבה שהתשובה בנושא המינויים תהיה שונה. עתירות כאלו צריכות כמעט תמיד להידחות על הסף: השופט התורן צריך לבקש מהגוף הממנה ומהאיש המתמנה תגובה מקדמית, לקיים דיון של חצי שעה ואז לדחות את העתירה. למה? כי כמעט תמיד אין במינויים חוסר סבירות קיצונית, וכמעט תמיד אין בהליך עצמו פגמים היורדים לשורשו של עניין. ובכלל לא יזיק אם יוטלו הוצאות של ממש במקרים של עתירות סרק, שכל מטרתן לתקוע מקלות בגלגלים ואגב כך גם לקבל בחינם קצת פרסומת.