אחרי שאדם מת יש לו שם. בעודו חי הוא אינו קיים אלא כדי שיהרגוהו. כדורי המרצח לא מכירים אותו. לא אכפת להם מי הוא. הוא לא אדם. הוא לא אח. הוא לא אב. הוא בכלל לא מישהו. הוא יעד. הוא אבן על פסיפס הטירוף עליו משחקים ברצח לשם הטלת אימה על מי שנקרא לפחד כי הוא הבא בתור. אבל אחרי הרצח בא השם לעולם. בא האיש ובאה האישה, ויש לו ולה פתע קלסתר פנים, וכתובת, ודברי ימים, וילדים, ומשפחה, וידידים, וקהל גדול כאן ומעבר לכל ים הרואים אותו והרואים אותה בשמם על מרקעי הטלוויזיה והמוות שלהם פתאום נראה כאילו הכרנו אותו כשעדיין הסתובב על שולחן הרולטה האפלה של 'לא חשוב מי, העיקר שימות'.
רגע לפני הם לא היו כאן אלא בעבור עצמם. אלמוני העולם היו אנשים פשוטים, של יום-יום, של צמיחה טבעית, של אהבה שזורת חיים פרטיים, של עליות ומורדות בנוף האישי השמור לכל איש ולכל אישה בו הם חורשים וזורעים וקוצרים והולכים ובאים מעצמם אל עצמם. ורק אחרי הולכים המונים אחרי הארונות וכל מלווה ומלווה כבר נושא על גבו השפוף את אבן המצבה הכבדה עליה כבר כתובים שמותיהם.
ובמחשכים, הרוצח חרד שמא ייחשף וייכלא וייקרא מתוך סוגרו ובריחו לעלות למשפט ולשבת על ספסל הנאשמים ולתת את הדין על רצח של מי שהוא לעולם לא התכוון אליו אלא דרכו לכל מי שהוא אינו רוצה כי יחיה עוד. ואם הוא מתפלל הוא אומר לאי שם בשמיים, 'אני אפילו לא מכיר אותו, לא אותה, סלח נא, לא אליו ולא אליה כיוונתי את לוע הרובה הלוהט או האקדח הבוער. הוא מת והיא מתה כי הם היו שם. זה הכל. זה לא הם, על כן זה לא אני'...
וכל זה כבר היה מעולם בעולם הזה, ועד אנה עוד יהיה בעולם הזה שאינו נכנע למי שמבקש בכל ליבו כי
העולם הזה יהיה סוף-סוף עולם אחר בו לכל איש יש שם בחייו ולא רק חלילה במותו...
