הכנסת והממשלה להוטים בימים האלה לקבל החלטה שתהיה מבחינתי אחת ההחלטות האומללות, שלא לומר הנוראיות ביותר בתולדות המדינה - לאפשר הבאת רבבות פועלים סיניים כדי שיבנו ליהודים בתים.
בתקשורת מתנהל שיח לוהט לגבי ההשלכות של המהלך. המתנגדים מתריעים על הסיכונים, חוזים בעיות רציניות, מונים חסרונות הרבים, ביניהם: חשש לסחר בבני אדם, כוח האדם הזול ידחה הכנסת טכנולוגיות חדישות לאגף הבנייה. החדשנות הטכנולוגית עצמה עשויה להביא להגדלת ההיצע בענף הדיור, ולא יהיה צורך בעובדים סיניים. אבל כל הנימוקים לא גורמים למקבלי ההחלטות לעצור לרגע, לעשות חושבים, לשקול מחדש את כל ההשלכות לפני ההכרעה בעניין.
אותי אישית מטריד הצד המוסרי שבנושא. לדעתי זאת תעודת העניות לנו: למנהיגינו, לעם כולו. הרעיון עצמו נראה לי הזוי. תקשיבו היטב למשפט: 'הסינים יבנו בתים ליהודים בארץ ישראל'.
מילא לא היה באפשרותנו לבנות ללא עזרה מהצד, אבל העובדים הזרים מוצאים להם פרנסה בבנייה, סיעוד, מלונאות ועוד, שעה שהישראלים בקו הבריאות בגיל העבודה יושבים בבית באמתלה שאין להם עבודה. לדעתי יש רק צידוק אחד שנציגי הלאום על שמו נקראת המדינה לא 'מתלכלכים' ב'עבודה שחורה' - כולם עסוקים בניהול, ביזמות, במדע, באמנות, בהיי-טק ובמשפט. אבל זה לא המצב בארץ. בישראל, לצד מאות אלפי העובדים הזרים יש מאות אלפי המובטלים. זה מצב לא נורמלי, משחיט ולא מוסרי.
כולנו זוכרים את ויקי קנפו ממצפה רמון אשר ב-2003 צעדה עם דגל ביד מביתה עד לירושלים, כדי למחות נגד קיצוצים בקצבאות עליהם החליט שר האוצר דאז,
בנימין נתניהו. בין השאר היא טענה שביישובה אין עבודה, ולכן על המדינה להמשיך ולפרנס אותה ואת ילדיה. התקשורת סיקרה בהרחבה את המחאה ההיא, תמכו בה עשרות ארגונים ותנועות. על כן אני מקווה שעמדתה מקובלת על כולם. שוב שמעתי ממנה לפני מספר שנים. יזם אחד בנה במצפה רמון (שיש בסביבתה אטרקציות רבות לתיירים) מלון ונתקל בבעיה בלתי צפויה: הוא לא מצליח לגייס עובדים למלונו. התברר שהמובטלים בעיר מעדיפים לקבל קצבאות ולא לעבוד. הסיפור הגיע לרשת ב', המנחה העלתה לשידור את תושבת מצפה רמון המפורסמת ביותר: "מה העניין?, זה לא את שטענת בזמנו שסובלים מחוסר תעסוקה במצפה רמון?", ופתאום אני שומע את קול כ"כ מוכר של ויקי עם הדגל, אבל המילים הן כאילו מפיו של בנימין נתניהו: "יש לשלול מהם את הקצבאות". כך אומרת האישה בנחרצות, בלתי מתפשרת המאפיינת אותה.
משהו השתבש בחברה. המושגים 'חמלה', 'תמיכה', 'רווחה' הפכו מזמן לכלי ניגוח פוליטי, וכך יצרו צבא שלם של 'מסכנים מקצועיים' שמעדיפים לחיות על קצבה ולא לעבוד. כנראה זאת הסיבה לכך שלפני כשנה הממשלה הקודמת קיבלה החלטה שערורייתית לא פחות להביא עובדים מירדן למלונות באילת. יותר גרוע מזה יכול להיות רק היוזמה להביא חיילים זרים להגן על מדינתנו.
מזל שלא ממנים אותי למנכ"ל הביטוח הלאומי, כבר למחרת הייתי שולל את דמי האבטלה מכל אדם בריא: שילך לעבוד - בבנייה, בסיעוד, במפעלים, במלונות. וזה כולל גם את האקדמאים והאמנים למיניהם.
אני לא מקבל את הטענה שהרבה מהמובטלים הם בעלי תארים אוניברסיטאיים, ולא הוגן להכריח אותם לעבוד בבנייה. אני הנציג של העלייה המשכילה ביותר, ורק מעטים מצאו בארץ עבודה במקצוע. רובם לקחנו לידיהם מסטרינות, טוריות, מכשירי ריתוך - וקדימה, רבוטה, לעבודה. שמו את הדיפלומות בבוידעם בדירה השכורה, עשו הסבה מקצועית ממהנדס, מדען, מנהל מפעל - למפעיל מנוף, נהג משאית, מנהל עבודה באתר הבנייה. כותב השורות האלה בעצמו,עבד עשור וחצי בבנייה כפועל מהשורה, מבלי להתלונן.
אם אקדמאי לא מוצא לעצמו עבודה במקצוע, אז את האצבע המאשימה יש לפנות לא רק כלפי הרשויות, אלא האחריות מוטלת גם עליו. הוא כנראה בחר במקצוע שאין לו ביקוש במשק, או שהוא אינו דיו טוב בתחום ולא עומד בתחרות. על סמך הניסיון האישי: אם יש לך כישרון אמיתי, אתה בסופו של דבר תצליח גם בתחום שעליו אתה חולם: משחק, ציור, פיסול, עיצוב. באותם השנים בהם עבדתי כפועל בניין כתבתי (בלילות ובסופי שבוע) שישה ספרים, וארבעה מהם הפכו לרבי המכר. העבודה בשטח, חיכוך יום-יומי עם פשוטי העם, נסיעות לצורך העבודה בכול רחבי הערץ רק עזרו לי לכתוב. לו אני מנכ"ל הביטוח הלאומי, לכל האמנים בנפשם שחולמים להיות שייקספירים, שאגאלים, ספילברגים - הייתי מציע סידור נפלא: שיעבדו שלושה ימים בשבוע תמורת שכר מינימום, ובשאר ימות השבוע יעסקו באמנותם. ואלה עם הדיפלומות של עורכי דין ששואפים להיות שופטי עליון, שבזמנם הפנוי יתאמנו בייצוג של נזקקים.
מגזר נוסף שהייתי מוציא לשוק העבודה הוא החרדים. זה שקר גס שהם לא רוצים לעבוד. אני אישית מכיר המון חרדים שעובדים במגוון רחב של עבודות, וגם בבנייה. ולא קורה להם כלום - הם לא חוזרים לשאלה ולא שוכחים תפילות. זה נכון שרבים מהם חוששים לצאת לעבודה שמה יגייסו אותם לצבא. מנהיגי העם ממשיכים לנקוט במדיניות הטיפשית לפיה האזרח שלא משרת ולא עובד עדיף על האזרח שלא משרת, אך לפחות עובד. בצמתים רבים ניגשים לחלון מכוניתי אברכים שמקבצים נדבות, בחום נוראי ובאווירה מהרעילה של הכביש. מבחינתי כל עבודה בבניין קלה לעומת זאת. האברכים אוספים נדבות בהוראת רבם. בהידברות עם אותם הרבנים הייתי מסכים שהאנשים האלה יעבדו בעבודה מסדורת, ואם עבודת הקודש יקרה להם שיתרמו אחוז מסוים ממשכורתם לישיבות ולמוסדות חרדיות נוספות. זאת תהיה הילולת השמיים האמיתית.
החוסן הלאומי מושרש לא רק בנכונותנו להגן על המולדת בשדה קרב עם נשק ביד. אם אתה לא עובד, לא בונה לך בית אין לך זכות על האדמה הזאת, והנימוק שאלה היו האדמות של אבותינו לפני אלפיים שנה לא מחזיק מים. על האדמה הזאת יישאר מי שרוצה לעבד אותה, לבנות עליה בית. אם נסמוך על ידיים של זרים - גם בבנייה כל שני וחמישי יתרחשו פנצ'רים כמו בגידול עגבניות.
הרצון העז לקיים הבטחה להוזיל דירות מסנוור את השרים, הם מנסים להוזיל דירות בכול מחיר כדי להגיע לבחירות הבאות עם איזשהו הישג ביד. למען המטרה הזאת מוכנים להקריב את הדברים החשובים ביותר, אבל בדיוק על המקרים כאלה אומרים: עוד הישג כזה ואבדנו.
תוך שאני כותב את המאמר אני נזכר בבדיחה שהייתה נפוצה בברית המועצות לשעבר מיד אחרי התפרקותה. לנשיא הורי של אחת הרפובליקות שקיבלו אז את עצמאותה פונה עיתונאי בשאלה האם הוא היה רוצה לפתח כלכלית את מדינתו לפי המודל הסיני. "הייתי שמח", עונה הנשיא, אבל אין לנו במדינה מספיק סינים בשביל זה'.
מסכן, הוא לא ידע את הפטנטים שעומדים לרשותם של שרי ממשלת ישראל.
