אינתיפאדת האנטישמיות

האנטי-ישראליות והאנטי-ציונות של חוגים באירופה הן רק מסווה, מאוד לא מוצלח, לאנטישמיות הישנה המושרשת בנצרות מיום היווסדה. כאשר מגנים רק את ישראל על מעשים שלגבי מדינות אחרות נתפשים כלגיטימיים; כאשר מעלילים רק על ישראל שהיא רוצחת אזרחים חפים מפשע; כאשר שוללים רק מישראל את הזכות להגנה עצמית; כאשר רוצים לסמן מוצרים רק מישראל – זוהי אנטישמיות. משום שאין לה שום הסבר רציונלי פרט לכך שמדובר ביהודים, שהרי אם אכן רוממות זכויות האדם הייתה בפיהם של אותם מגנים ומחרימים – הם היו צריכים לטפל הרבה קודם בסוריה, בקוריאה הצפונית, בסין, בסודן, בוונצואלה ובעוד מדינות רבות. וכמובן: יש באירופה יותר ויותר אנטישמיות קלאסית. יותר ויותר התקפות אלימות על יהודים, יותר ויותר חילולים של אתרים קדושים ליהדות, יותר ויותר הסתה פרועה. דווקא העובדה שאותם חוגים פונים באותה צורה גם נגד מוסלמים מלמדת, שמעשיהם כלפי יהודים הם אנטישמיות – משום שהיא מוכיחה את גזענותם ואת שנאת הזרים שלהם. להזכירכם: הנאציזם קבע שגם הסלאבים והשחורים הם גזעים נחותים; היהודים היו הנחותים שבנחותים, אבל ממש לא הנחותים היחידים. הפלשתינים רואים את המראות, שומעים את הקולות – ומקבלים עידוד. אם בבריטניה, ערש הפרלמנטים, מפגינים נגד ישראל – סימן שהיא באמת מדינה עבריינית. אם בסקנדינביה, פאר הסובלנות, מחרימים את תוצרת ישראל – סימן שהיא באמת מדינה כובשת. אם בצרפת, מולדת השוויון והאחווה, רוצחים יהודים – סימן שהם באמת עם שדמו מותר. כל אלו מקבלים רוח גבית מקבוצה של בוגדים, סייענים ומסיתים אזרחי ישראל, כולל בכנסת, באקדמיה ובתקשורת. חברי כנסת יכולים לקרוא לטרור נגד ישראל – ובית המשפט העליון קובע שהם יכולים לשוב ולהיבחר. אנשי אקדמיה יכולים לבדות שקרים ולסלף נתונים – ואוי למי שינסה לפגוע במשרותיהם. אנשי תקשורת יכולים להוציא את דיבת המדינה ותושביה, להמציא סיפורי אימה שלא היו ולא נבראו – והם זוכים להגנת חופש הביטוי. רוצים דוגמאות? אני שב ומפנה לספרו של בן-דרור ימיני "תעשיית השקרים".

הגיע הזמן שהרוב השפוי, הציוני וחפץ-החיים בישראל ובעם היהודי ירים את ראשו ויפסיק את ההשתוללויות הללו. אם באמת הפסקנו לשתוק לנוכח כוונות להשמידנו – כפי שאמר בשבוע שעבר בנימין נתניהו – אז בואו נוכיח שהפסקנו לשתוק. אם באמת אנחנו רוצים ויכולים להגן על עצמנו – כפי שאומרים עשרות שנים כל מנהיגינו – אז בואו ונעשה זאת. הנה כמה צעדים חיוניים. מסע הסברה תוקפני. קחו סוכנות פרסום בינלאומית מובילה ותנו לה 10, 20, 30 מיליון דולר – כמה שצריך. ההנחיה לאנשיה צריכה להיות פשוטה: תגידו את האמת על ישראל ועל אויביה ומכפישיה. בלי כחל ושרק, בלי צקצוקי לשון, בלי רמיזות, בלי תקינות פוליטית. אתם יודעים, מין דבר משונה כזה: האמת, כל האמת ואך ורק האמת. תציגו את הסרבנות והטרור הפלשתינים הנמשכים מזה 100 שנה, ותגידו לציבור בעולם הנאור: מה שעושים כעת בשמכם הוא אנטישמיות בוטה שמטרתה להכשיר שוב השמדה של יהודים. תתבעו את מי שמכפיש את ישראל והעם היהודי. תלחצו להעביר חוקים נגד אנטישמיות. בקיצור: תעשו רעש בלתי פוסק. להילחם בטרור ללא פשרות. זה מובן מאליו, אבל יש לכך קשר הדוק לאנטישמיות שמאחורי הטרור הנוכחי. בספורט יש אהדה טבעית לאנדרדוג, אבל בחיים האמיתיים – בדרך כלל הולכים עם המנצחים. ישראל נהנתה משיא האהדה דווקא אחרי מלחמת ששת הימים, ותדמיתה ירדה לשפל אחרי מלחמת יום הכיפורים. כיום העולם רואה את הרפיסות האמריקנית ומחפש משענות אחרות. מתי הגויים יפסיקו לשנוא אותנו? כנראה אף פעם. אבל כאשר נהיה חזקים ובטוחים בעצמנו, השנאה הזאת תפחת או לכל הפחות תהיה הרבה פחות גלויה וקולנית. במילים אחרות: מאבק נחוש בגל הטרור הנוכחי חיוני גם כדי לפגוע בו מן השורש, ולא רק כדי להבטיח את חיינו ושלומנו. חרם נגדי. ב-1 באפריל 1933 ארגן המשטר הנאצי חרם כלכלי על יהודי גרמניה. הוא נמשך רק יום אחד, כי היטלר וחבר מרעיו חששו מחרם נגדי של יהדות העולם, שלמרבה הצער למעשה לא הגיע. היום אנחנו יכולים לענות למי שמחרים אותנו. ידענו יפה מאוד לעשות את זה לטורקיה אחרי המרמרה, וענף התיירות שלה נפגע בצורה משמעותית. בשבדיה יסמנו מוצרים מישראל? לא נקנה באיקאה. בהולנד יחרימו את ישראל? לא ניסע לבקר בה. בצרפת יתקפו סטודנטים יהודים? נבטל את חילופי הסטודנטים איתה. והכי חשוב: "אנחנו" כאן פירושו לא רק הישראלים, אלא במידת האפשר גם היהודים. לא יזיק אם נגשים קצת את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ונוכיח שאכן יש סולידריות יהודית שמסוגלת להתאחד ולהפעיל את כל כוחה לטובת המדינה היהודית.

לא הכל מותר להגיד. התקשורת אוהבת לומר לכם, שחופש הביטוי הוא זכות-על חסרת גבולות. לא נכון. גם בדמוקרטיה אין שום זכות שגוברת תמיד על כל האחרות. הזכות לחיים, למשל, נסוגה מפני זכותה של דמוקרטיה לקיים צבא ומפני זכותה לתעדף תרופות בסל הבריאות. חופש הביטוי אף פעם אינו מוחלט, והוא מוגבל למשל על-ידי חוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. הוא חייב להיות מוגבל גם על-ידי צרכי הביטחון של המדינה, ולא רק ברמת הצנזורה. מי שמסית לטרור – צריך ללכת לכלא. מי שתומך בטרור – צריך ללכת לכלא. מי שמתבטא בצורה גזענית כלפי יהודים (וגם כלפי ערבים) – צריך ללכת לכלא. מי שמעליל על המדינה – צריך לשלם את המחיר בתביעת דיבה; יש לתקן את החוק ולאפשר תביעות דיבה קיבוציות במקרים קיצוניים. מי שמסית נגד כוחות הביטחון ששומרים עליו ועל ילדיו – לא צריך לפרסם אצלו ולא צריך לקנות אותו. להבין שאנחנו במלחמה. זהו בעצם התנאי הראשון. מדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמדת על עצם קיומה. ובמצב מלחמה, מתנהגים כמו במצב מלחמה. אם המלחמה היא על התודעה – יורים בכל הכלים. אם המלחמה היא על זכותנו להתקיים – משתמשים בכל נשק אפשרי. אם המלחמה היא על עצם חיינו – סותמים את פיותיהם של מי שמייחלים למותנו. כך יש לנהל את המאבק וכך ננצח בו.