רצח הרב נחמיה לביא ואהרן בנט במוצאי השבת ברחוב הגיא בעיר העתיקה צולם על-ידי מי מהסוחרים הפלשתינים. צפייה בסרטון הווידאו הקצר מעוררת תהייה מהו האלמנט המזעזע ביותר - זעקות האימה של אשתו של בנט שנדקרה גם היא, אנחות הכאב של אחד הנדקרים בעת הדקירה או מטח היריות שנשמע מיד לאחר מכן.
נדמה לי שלא אהיה רחוק מהאמת אם אעריך שעל כל שלושת האלמנטים הללו גוברת תמונה קצרצרה בתוך אותו סרטון שבה נראה אחד הסוחרים הפלשתינים עומד, בשוויון נפש, וממשיך ללגום מפחית שתייה שבידיו לנוכח המחבל שדוקר יהודי.
לא מדובר באדם בודד, מבין תושבי מזרח ירושלים הפלשתינים, המגלה אדישות ואולי אפילו סימפטיה למעשי טרור נגד יהודים. בשבועות האחרונים הופצו ברשתות החברתיות תמונות וסרטונים רבים של פלשתינים המתנכלים ליהודים המהלכים ברחובות ירושלים העתיקה. בחלק מהמקרים הסתכמה ההתנכלות ביריקות. אמש זה היה כבר סכין קטלני. בכל המקרים - איש מבין הפלשתינים הנוכחים לא נקף אצבע כדי לסייע למותקפים.
החוק הישראלי מעניק לרשויות האכיפה כמה כלים שיכולים לסייע בהרתעת כל אותם מעודדים שקטים של המחבלים. אחד הכלים הוא סעיף 262 לחוק העונשין הקובע כי מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים. עד היום, נעשה בישראל שימוש מועט מאוד בסעיף הזה. למעשה, הפעמיים שבהן הורשעו אנשים לדין בגין הסעיף הזה נגעו לפעילות ימין קיצוני - האחת בפרשת המחתרת היהודית והשנייה בהרשעת
מרגלית הר-שפי, למרות טענותיה שלא ידעה על כוונותיו של
יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה
יצחק רבין. פעמיים נוספות שבהן הוגש כתב אישום בגין הסעיף הזה אך לא הושגה הרשעה היו במקרה של אבישי רביב, סוכן השב"כ שהועמד לדין לאחר רצח רבין, ושל סטודנטית ערבייה מצפת שהוזהרה בידי מחבל מתאבד כי הוא עומד לפוצץ אוטובוס וירדה ממנו מבלי להתריע בפני נוסעי האוטובוס. הגיעה העת לעשות שימוש בחוק ולשנותו אם צריך באופן שיאפשר אכיפה נוקשית במקרים של טרור.
