סיכון מוסרי (Moral Hazard) הוא מצב בו פרט או ארגון אשר איננו נושא באחריות לסיכון אליו הוא חשוף, עלול להגביר את מידת חשיפתו לאותו סיכון, במידה וכתוצאה מכך הוא נהנה מתועלת או רווחה גדולים יותר. שוק הביטוח בנוי על האופן שבו אדם שעוסק בספורט אקסטרים או נהג צעיר לדוגמה משלמים פרמיית סיכון מרתיעה במקרה של אירוע ביטוח, וזאת על-מנת למנוע מהם לקיחת סיכונים מיותרים. בעיית הסיכון המוסרי קיימת בצורה בולטת בשוק הכלכלי של חברות ציבוריות, שבו מנהלים ודירקטורים עלולים לקחת סיכונים לא מחושבים בכספי משקיעים, להעלים מידע ועד חבירה לעסקות שוחד על-מנת לנסות להרוויח אישית בונוסים על מכירות המהווים מרכיב בחבילת השכר שלהם. כאשר מנהלים אלו יידעו שגם במקרה והאמת תצא לאור, הם לא ישלמו אישית בכספם ובמשרתם, תיאבון לקיחת הסיכונים יגדל ויגדל. דירקטוריון תאגיד הרכב הענק הגרמני, פולסוואגן, פיטר זה עתה את מנכ"ל התאגיד כאשר נחשפה תרמית ענק לגבי זיוף נתוני פליטת מזהמים מרכבי החברה, על-מנת שניתן יהיה למכור דגמים שלה בארצות הברית. מניות החברה איבדו שליש מערכן בשוק (כ-25 מייארד אירו) ומנכ"ל החברה, למרות ששילש את מכירות החברה בשמונה שנים פוטר. מנגנון השוק העניש את החברה, וזאת מימשה את הסיכון המוסרי לגבי נושאי המשרה האחראים. מנגנון השכר והעונש בישראל לעומת זאת מעוות. בישראל הסתבך בנק לאומי בסיוע ללקוחות בהעלמת מס מהרשויות האמריקניות באמצעות חברות הבת, וסניפיו שלו בשוויץ וארה"ב. אף אחד ממנהליו לא פוטר, למרות הקנס הכבד שהוטל על תאגיד ישראלי אי-פעם, בשיעור של חצי מיליארד דולר. גליה מאור ואיתן רף שהיו בעת הפרשה מראשי הבנק פרשו לגמלאות בינתיים, והבנק עושה ככל יכולתו על-מנת ששערה מראש בכיריו לא תיפול, והם לא יצטרכו חלילה להחזיר את בונוסי הענק שקיבלו בעקיפין, גם כתוצאה מאותן פעולות מושחתות. את הקנסות הם בלאו הכי יכולים לגלגל על הלקוחות או לפטר עובדים, במיוחד שמדובר בשוק דאופוליסטי בו מחזיקים בנק לאומי ובנק הפועלים 60% מהאשראי הבנקאי בישראל. באירופה ובארצות הברית השוק והמשקיעים מענישים, ומנגנון השכר והעונש עובד ומרתיע מלקיחת סיכונים לא מחושבים. בישראל כנראה שלא. בדומה לזה, הסיכון המוסרי גם במערכות הפוליטיות בישראל לא מתממש. לדוגמה, באסון הכרמל שגבה את חייהם של 44 סוהרים ולוחמי אש, לא מומשה אחריות אישית על-אף נושא משרה. מבקר המדינה דאז, מיכה לינדרשטראוס, הטיל אחריות אישית מיוחדת על שר הפנים, אלי ישי, ועל שר האוצר, יובל שטייניץ. איש מהם לא לקח אחריות. ראש הממשלה דאז והיום, בנימין נתניהו, "שהיה הראשון לזהות את גודל האירוע", לא לקח אחריות, ולא הטיל אחריות על-אף אחד מבכיריו, כנראה משיקולים פוליטיים וקואליציוניים. כל יום כיפור שחולף שמזכיר גם את הנוראה במלחמות ישראל, ואיתה את הניסיון הנואל של ממשלת גולדה מאיר לגלגל את האחריות למחדל לדרג הצבאי. ביפן מתפטרים שרים על-רקע האשמה בשחיתויות. בגרמניה שר ההגנה נאלץ לפרוש מכל תפקידיו הציבוריים אחרי שהתברר שחלקים נכבדים בעבודת הדוקטורט שלו הועתקו ללא ציון מקור ביבליוגרפי. בישראל 2015, מתבצעות עבירות מס בידי הגורמים הפיננסים הבכירים ביותר ורשלנות פושעת בידי הפוליטיקאים, אבל איש לא לוקח אחריות או מטיל אחריות, ובמיוחד לא המנהיגים העסקיים או הפוליטיים. הסיכון המוסרי במצב עניינים כזה רק הולך וגודל, וכל מנהל / מנכ"ל / פוליטיקאי יוכל להסתכן יותר ויותר אם בלקיחת סיכונים פיננסים, ואם בהתעלמות מנתונים, כאשר הוא לא משלם "פרמיית סיכון" ואין מנגנון שכר ועונש משפטי או ציבורי שיחייב להתנהל אותו אחרת.