מטרת מאמר זה היא להתמקד בעובדות ולא להציע הצעות מה לעשות מול הטרור הפלשתיני. באוגוסט 2009 החליטה ועידת פתח, בראשות אבו-מאזן, על המדיניות של "התנגדות עממית" נגד ישראל בשטחי יהודה, שומרון וירושלים. התנגדות זאת, שאבו-מאזן כינה אותה מעל כל במה בינלאומית בשם "ההתנגדות בדרכי שלום", כללה הפעלה של בקבוקי תבערה, דקירות סכין, דריסות, השלכת אבנים. האלימות "בדרכי שלום" הייתה רגל אחת מתוך שתי הרגליים באסטרטגיה של אבו-מאזן: מלחמה מדינית נגד ישראל בזירה הבינלאומית. "ההתנגדות העממית", הנוסחה של "אינתיפאדה רכה" המנוגדת לתפיסת "המאבק המזוין" של חמאס, התחילה לאט-לאט לצבור תנופה. בואו ניתן למספרים לדבר: בשנת 2012 היו בשטחי יהודה, שומרון וירושלים 849 פיגועים ו-22 פצועים; ב-2013 היו 1271 פיגועים, 5 יהודים נהרגו ו-31 נפצעו; ב-2014 היו 1930 פיגועים, 9 הרוגים ו-45 פצועים. סה"כ כ-4050 פיגועים, 14 הרוגים ו-98 פצועים ב-3 השנים האחרונות. רוב הפיגועים כללו השלכת בקבוקי תבערה. השלכת אבנים אינה נכללת במספרי הפיגועים הללו, מהסיבה הפשוטה שאין במדינת ישראל שום גורם הסופר את מקרי זריקת האבנים. לכן, בפועל, למספר הפיגועים הנ"ל צריך להוסיף עוד כמה מאות מקרים בכל חודש בשלוש השנים האחרונות. מבצעי הפיגועים לא השתייכו לארגוני טרור או לחוליות טרור מאורגנות (למעט מקרים ספורים ביותר). שרות הביטחון וצה"ל סיכלו ניסיונות לבצע פיגועים קשים (חטיפה, הנחת מטענים, פיגועי התאבדות). לסבר את האוזן: רק בשנת 2013 סוכלו כמעט 200 ניסיונות כאלו!. אבל, ראה זה פלא: למרות שביהודה ושומרון ועזה האלימות הלכה וגאתה, והיו הרוגים, אבו-מאזן התפאר בעצרת האו"ם על "ההתנגדות של שלום" ותושבי יהודה ושומרון היהודים זעקו, ממשלת ישראל התעלמה מהמתרחש ו התנהגה כאילו מדובר במשהו זניח, ולא באסטרטגיה פלשתינית דינמית. לצידה הייתה התקשורת שלנו, ברובה המכריע. התקשורת פשוט לא דיווחה על האלימות, ואם דיווחה, אז בשורות ספורות בעמודים אחרונים. אני יכול להעיד שהיו גורמים מחקריים שפנו לאנשי תקשורת וביקשו לציידם בכל הנתונים, ונענו: "זה לא מעניין". אכן תעודת עניות. אז מה השתנה? מה מאפיין את מה שקורה עכשיו? - ראשית, בכל השנים שעברו היו עליות ומורדות בפיגועים. לעליות תרמו בדרך כלל אירועים ביטחוניים (למשל מבצע "עמוד ענן"), אירועי "תג מחיר", מתח בשל אירועים בהר-הבית, מה שהתחילו לקרוא אצלנו "אירועי אווירה" מבלי לתת את הדעת שהם במסגרת "ההתנגדות העממית". דומני שעכשיו, בשל אירועי הר-הבית ופיגוע השרפה בדומה, אנחנו מצויים בעוד שיא, שעם הזמן הולך ומתעצם. שנית, כנראה שלממשלת ישראל נפל סוף-סוף האסימון להבין מה באמת קורה; שלישית, התקשורת שלנו גם היא התעוררה, יחד עם פוליטיקאים מכל קצוות הקשת, הששים קצת "לרקוד על הדם"; רביעית, ברגע זה לפחות, עיקר האלימות היא במזרח ירושלים, והיא יחסית מועטה בשאר ערי הגדה. היא טרם גלשה למערב העיר ולקו הירוק. אבל, לפנינו דינמיקה, ומעל לכל הצורך התודעתי להבין כי אנו מצויים במלחמה עם הפלשתינים, סוג של אינתיפאדה שעדיין שונה לפי שעה מזאת הראשונה בסוף שנות השמונים שהייתה המונית והתמקדה בערי הגדה והרצועה ולא בירושלים. ומילה על הסתה. אבו-מאזן לא מסית!, זאת המדיניות שלו ושל הרשות. ההסתה טבועה בעצם מהותה של הרשות המחנכת לשנאה של "הקוף היהודי". לנערים הפלשתינים הצעירים לא חסר שום "אופק מדיני" שעה שהם זורקים אבנים. המסיתים האמיתיים בסוגית הר-הבית נמצאים כאן בתוככי מדינת ישראל: הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בראשות ראאד סלאח, וקבוצת יהודים משיחית הזויה - הם אלו השופכים בנזין למדורה של הר-הבית. ומבחוץ? כמובן החמאס ואלג'זירה.