כל אדם היוצא למסע אל זהותו, מתחיל בבדידות גדולה. הוא מתחיל בפרשת בראשית הפרטית שלו. עליו לברוא את עצמו מחדש כדי לגלות את עצמו.
כתוב בפסוק הראשון "בראשית ברא אלוהים" ואחד מחכמי החסידות אמר: אלוהים ברא רק את הבראשית, האדם צריך לברוא את שאר העולם. אכן, אחריות גדולה יש לו לאדם, לכל אדם בכל דור, וגם לכל אחד מאיתנו.
אדם היוצא למסע הבראשית שלו, בדידותו גדולה. כמו אדם הראשון הוא מול חייו שעליו לברוא לעצמו. הוא ממש כמו אדם הראשון, בודד בתבל כולה.
כמו אדם הראשון שקרא שמות לכל היצורים, כך גם האדם בכל דור צריך לקרוא שמות לתופעות סביבו, וגם לתת שמות לילדים שיוליד. כל אחד מאיתנו בפרשת דרכים שהוא מעצב את זהותו, נמצא בפרשת בראשית. וכשהאדם מגלה שהוא זה שצריך לבחור את דרכו, והוא זה שמעצב את פרשת בראשית שלו ואת המשך הדרך מכאן ואילך, רק אז הוא ראוי להיקרא: אדם.
זכות הבחירה החופשית המוקנית לאדם מראשית דרכו היא גם הזכות לבחור בטוב. הציווי החָל על האדם הוא: "ובחרתָ בטוב... ובחרתָ בחיים" (דברים ל', טו). ואם הוא נקרא לבחור בין הֶרס לבין בּנִייה בחייו, עליו לִבנות. עליו גם לתקן תיקונים כל הזמן: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נְטלו והחזירו על כל אילני גַן עדן, ואָמר לו: רְאה מעשַׂי כַּמה נאים ומשובּחים הן, וכל מה שבָּראתי בשבילךָ בּראתי, תֵן דעתךָ שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאִם קלקלתָ אין מי שיתקן אחריךָ". (מדרש רבה, קהלת ז, א).
המִדרש הזה נכון לא רק לאדם הראשון, אלא לאדם בכל דור. הוא נקרא שלא לקלקל ולהחריב את עולמו שלו, שאם קלקל אין מי שיתקן אחריו.
היְקום כולו עומד לרשותו לחוֹלל רק טוב. מאורות יש בשמים ועושר של כוכבים, אדמה וצמחיה, נהרות וימים, חיות ובהמות, עופות ודגים ורמשׂים. הכל עמד לרשותו של אדם הראשון וגם לרשותו של אדם בכל דור.
בכל תהליך של בְּחירה שעל האדם לבחור, תמיד עומד האדם בבדידותו: הוא זה שצריך להחליט, וכל בחירה שלו מצמצמת את הבחירות האחרות שהוא לא בחר בהן. ז'אן פול סארטר, ההוגה של האקסיטנציאליזם הגדיר זאת: "האדם נידון לבְחירה".
בתורה תואר היתרון של האדם על שאר היצורים בביטוי: "צֶלם אלוהים": וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. (בראשית א, כז-כח).
בָּאדם יש צלם אלוהים, ניצוץ אלוהי. בכל החלטה שאדם עושׂה בחייו, עליו לפעול מתוך צלם אלוהים שבו, שאם לא כן יילך ויתבַּהם במהלך חייו. החל מפָּרשת הבראשית שלו, בכל צעד שלו עליו לממש את צלם האלוהים שבו. תמיד על האדם להיות מוּדע לכך, שהוא אחד בעולם כולו, ויש לו ייחוד חַד-פּעמי, שעליו לממֵש אותו. המסורת היהודית רואה בכל אדם עותק מקור(!), שלא היה מעולם: "כל אדם טבוּע בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (מסכת סנהדרין ל"ז, א').
כל מה שעושה האדם בחייו - זו השירה של חייו. כל אדם ואדם כותב את השירה שלו, אֶת ספר חייו. הוא יוצא מנקודת הבראשית של זהותו, ומשם הוא כותב את ספר חייו.
על כך נכתב השיר שלי: "ספרו של אדם":
