כמו שזה נראה, אנחנו עדין ב"ימים הנוראים" של מדינת ישראל. ימים של אנטישמיות ושנאה המזכירים לנו את תקופת השואה. ימים כאלו שאנחנו מתאחדים עם כל נרצח ונרצחת, מתאחדים עם כל יתום ויתומה, אלמן ואלמנה, הורים שכולים ומשפחות שמתפוררות. ימים עם חלל עצום בקרבנו. יש לנו נטייה למלא את החלל במילים, ואחרי שתמו המילים הפשוטות, הבאות מן הלב, אנו נדרשים למליצות, אבל כל יום בו נרצח עוד יהודי יש לנו חוב אחד עצום למתים: לפעול כך, שנצח ישראל לא ישקר. שלא נחריב את מה שחיו או מתו למענו, ושגם לא נשקר להם. גם שאנו רוצים למלא את החלל במילים גבוהות, לקח השואה מחייב שתמיד נוכל להגן על עצמנו, שאנו יכולים לסמוך רק על עצמנו.
פעם היה קל לזכור. לכל ישראלי היו את המלחמות שלו, הקורבנות שלו, האובדן האישי. למות במלחמה הייתה משמעות של תודה על החיים שניתנו לנו. ככל שהתבגרנו, ככל שנהייתה לנו היסטוריה של מלחמות, ובעיקר בשנות הפיגועים האחרונים, המוות במקרים רבים הפך נטול משמעות, הזיכרון המבודד הפך לערימה שפעם בשנה אנחנו מושכים מתוכה חוטים סמויים של אובדן ומשמעות. ודווקא בימים אילו שהכול גועש ובואש נדמה כי המוות נעשה יותר ויותר חלק בלתי נפרד מהחיים שנגזרו עלינו בשל היותנו יהודים.
אנחנו לא באמת צריכים את יום הזיכרון כדי להבין היום יותר מתמיד שאנחנו חייבים חשבון נפש לאומי, חייבים להבין את תג המחיר של החיים בלי להתפשר, בלי להתמקד בניסיון להפוך לעצמנו את מות הגיבורים לראוי, אנחנו לא שואלים אם לא די בקורבנות ולא הפכנו בעצמנו לגיבורים חיים של המדינה הזאת שניתנה לנו בדמים. הפכנו את חשבון החיים והמוות. אנחנו כבר לא סופרים את מתינו ביום יום... פעם בשנה זה מספיק עבורנו.
האירועים האחרונים שפוקדים אותנו מחייבים אותנו לזיכרון. מחייבים אותנו לזכור את מתנו, מחייבים אותנו להילחם על המדינה שלנו, מחייבים אותנו לשמור על ביתנו ומולדתנו, מחייבים אותנו לעשות חשבון נפש על החיים. הפחד הרגעי אסור שיגיע רק מתוך הכאב על מי שנרצח, אלא גם מהכאב על מה שאנחנו ממשיכים לאבד בדרך. מדינת ישראל מתה ונולדת כל יום, כל רגע כל שעה. עלינו לשמור אותה ראויה למשואות וזיכרון. עלינו לשמור אותה נקייה מדם והרג!
בימים האחרונים נדמה כי התייתמנו, אבל הזיכרון אינו יתום. אנחנו כל אחד ואחת הם הוריו, אנחנו חייבים לטעת משמעות בכל מה שקורה לנו, דווקא שקשה כל-כך אנחנו מחויבים לזכור כי במותם ציוו לנו את החיים. אנחנו מחויבים לזכור כי לעצב אין סוף. אנחנו מחויבים לזכור את אהבת המולדת ולא את הקינה לארץ אוכלת יושביה. עלינו לחשוב איך אנחנו מגיעים ביום העצמאות, ראויים לעמוד דום עבור המדינה הזאת!
אם לא נקדיש עכשיו מחשבה ומעשה בעניין עתידנו במדינה הזאת, בסופו של דבר ננציח את הסטטיסטיקה הזו של עוד ועוד נרצחים. חובה עלינו לזכור כי רק במדינה יהודית אנחנו יכולים להיות יהודים. אין דבר כזה יהודי-נוצרי, יהודי-מוסלמי, או יהודי-הינדי או יהודי- דרוזי.יש רק יהודי-יהודי! זה הייחוד שלנו כמדינה, כעם, וכתורה. אנחנו דינוזאור. שריד אחרון לעולם שבו שררה אחדות דת-עם. יהודים עבריים מאמינים באלוקים ובמשה עבדו! אנחנו צריכים להיות גאים. זו מחמאה ליכולת ההישרדות שלנו, אבל זה גם עול היסטורי ותרבותי, המחייב אותנו לאחריות וזהירות במציאות הכואבת שבה אנו חיים!
