ביקור בארץ

נשארו רק הישראלים

להגיע לטיסת בריטיס אירוויס מלונדון לארץ, צריך לנסוע ארבע דקות ברכבת בטרמינל 5 לשערי "C." אחרי העצירה הראשונה אמר בחור לבת זוגו: "נשארו רק הישראלים." הסתכלתי מסביב, אכן ניתן לראות עלינו שאנחנו ישראלים. איני יודע להסביר זאת, שכן אנחנו ערב-רב, אך יש משהו בפנים שמאפשר לנו לזהות זה את זה גם בלי מילים. זה לא בהכרח דבר טוב או דבר רע, רק הרגשה של הכרה ושייכות, חלק מאותו השבט. יש ביננו אנשים טובים, מתחשבים, ואני מתפעל כל פעם מחדש ומביע משאלה בלב שלו כולם (ומספיק אפילו אם הרוב ולא רק בודדים) היו כמותם, מתנהגים בצורה דומה, אז היה העולם טוב יותר. ויש אחרים, שפשוט בושה לחשוב שאנחנו "מאותו הכפר". אין ספור דוגמאות, ואני עוצר בעצמי מלפרטן, שכן איני רוצה להתרגז. לשנותם לא אוכל, ועדיף לי לחשוב על דברים טובים ואנשים טובים באמצע הדרך ולא לקלקל את הציפיה של ביקור בארץ. לתומי, מקווה אני להתקל יותר ויותר באותם "יחידי סגולה", אנשים טובים המפתיעים אותי פעם אחר פעם. כה קל להתאכזב משקורה סביבנו, שעדיף לי להתמקד בטוב, שהיום הוא יוצא דופן. כה חבל. הנה, לדוגמה, בשדה התעופה בן-גוריון בואך לרכבת ישראל ואחר-כך בתחנת ההגנה בתל אביב, בכפר חב"ד, אור עקיבא ורחובות. נסחבתי עם שלוש מזוודות ענק במורד המדרגות, בין פלטפורמה לרעותה, מרציף רכבת פנימה במעלה שלוש מדרגות לקרון עצמו ובירידה ממנו. כמה הזדמנויות נפלאות. אדם לא צעיר, מטופל באישה וארבעה ילדים, כולם כבר לא קטנים, ניגש ובלי לשאול הושיט יד לעזרה. יותר מאוחר נעצר נער ושאל "אפשר לעזור"? כך גם בחור שעזב את בת זוגו לדקה ופנה לזר בכוונה שלמה. בכל תחנה הפתיע אותי מישהו, ואני מתמוגג. מודה לזה מקרב הלב, מסרב בתודה לזה, מעלה על נס את העובדה שבכל ההמון הממהר, איש לעיסוקיו, עוד ישנם אחד ועוד אחד, ערבי ויהודי כאחד, אנשים טובים, אנשים שלא רק מוכנים לעזור לזולת כי אם גם טורחים ועושים זאת.

יהודים גלותיים

מאז חג הסוכות, מדינת ישראל נמצאת תחת "גל טרור" יוצא דופן. הרחובות בוערים, אנשים נדקרים, ולציבור נאמר ש"כבר עברנו דברים קשים יותר", וחייבים להתאפק. ולמי שלא יודע או מבין, הכל באשמת "ביבי!" עומדים חכמי ישראל ומנסים להגדיר, האם זו היא אינתפדה שלישית? מישרים מבט במאמץ לזהות את הסימנים של הגלים המתנפצים אל החוף. גלים עולים ויורדים, חלקם שוככים בשקט כשהם מלחכים את החול, אחרים מתנפצים בכוח. מה מביאים הם בחובם? מה ממתין אחריהם, שם מאחורי האופק, הבלתי נראה? בעוד אלו מתדיינים בינם לבין עצמם, בעיקר מעל גלי האתר, הס לנו מלהגיד מילה. חושבים הם שכולנו כאן בחלם, שוטים וחסרי דעת, הדיוטות מוחלטות. חברי הממשלה והכנסת היהודים הונחו במה שאסור להם לעשות. המצב עדין, נפיץ, ועלינו להחבא אל הכלים. אני לתומי התמוגגתי כשחבר הכנסת מוטי יוגב העתיק את משרדו מהכנסת המוגנת והממוזגת לעיר העתיקה, כמחווה זמני, להזכיר שאנחנו הריבון ועיר הבירה שלנו אינה הפקר ועדיין בידנו. נראה שרבים וטובים שכחו ש"הר-הבית בידינו!" מזה 48 שנים וכבר ויתרו על הריבונות והשליטה, ומוכנים הם על פקלאותיהם עם דרכונים זרים לעזוב לניכר. אישה ערביה קיללה אותו וניסתה לפלס דרכה ב"עירה", מול ה"אספסוף היהודי המזהם את העיר הקדושה 'שלה'", והוא עמד וסירב לזוז ממשרדו הזמני, שם בסימטאות העיר העתיקה מקום שיום קודם לכן נרצח יהודי ישראלי למוות באין ספור דקירות ואשתו, שגם היא נדקרה ביד אותו מרצח, רצה, שותתת דם, והתחננה לעזרה, כשבעלי הדוכנים הערביים עומדים ומחככים את ידיהם בהתלהבות, זה מכה, זה יורק בפניה, זה מקלל וזה אומר "הלואי שתמותי!" כל מי שאינו בממשלה, מהרצוג ללפיד, אלופים במיל ושאר חכמולוגים מכאן ומשם, מאשימים את "ביבי" בכל שקורה. חוסר מעש. חוסר ראיה. אי-הבנת השטח. כשלון מתמשך. הוא ורק הוא אחראי, ודאי לא אויבינו שפניהם מועדות לשלום. האוכלוסייה הערבית, זו המכנה עצמה "פלשתינית", זוכה בהקלות. מספר ההיתרים להכנס לישראל הועלה. מחסומים ובדיקות מזעריים ביותר. חייבים להקל עליהם את חייהם. התסיסה אצלם, המטיפים והפוליטיקאים שלהם מלבים את האש וזורים עליה חומרים דליקים ונפיצים, אך הס מלהגיד מילה. אסור שהם יסבלו. רק אצלנו דם יהודי הפקר. העולם - ובראשו הבית הלבן - כבר קורא לישראל לדאוג לרגיעה, כיון שאכן כל הקורה הוא תוצאה ישירה של מעללינו ופעלולים של המסתערבים והח"כים היהודים. ולי? אנחנו נראים כמו כלב מוכה, זב דם, עם זנבו בין רגליו, המנסה ללקק את פצעיו ולמצוא מקום מחסה מפני התקפות נוספות שהוא חש ויודע שיגיעו. למי שצופה בתמונה מהצד ברי שיד האויבים על העליונה, שהמצב ילך וידרדר, ושעוד נמצא עצמנו מתגעגעים לימים אלו של הלוויות פעם ביומיים, פה בעל צעיר, שם זוג שהשאיר אחריו יתומים. אכן זו אשמתנו, שאנו לא משיבים מלחמה שערה. אין זה הזמן לנסות לרדוף גיצים המתעופפים ברוח וגורמים להתפשטות האש במוקדים חדשים, שכן נידונים אנחנו להכשל. חייבים להתמקד בגורמי השריפה, אלו המבעירים את פני השטח, ולטפל בהם ללא היסוס. אם צריך, יש לעקור אותם ולחפור עמוק מסביב, לקבור את המוקד בהר אדמה ענק שימנע מהתבערה לפרוץ מחדש. אך מי יעשה זאת כשהתרגלנו, כבר שנים, לצורת פעילות שביסודה: "ידינו כבולות, עדיף שנפעל בשקט מאחורי הקלעים ונקווה לטוב, עוד יהיה טוב יותר, גם אם בהווה צריך לסבול קצת". יהודים טובים אנחנו, גלותיים. הרגשות הרדומים האלו הצליחו אפילו להשכיח מלבנו את השיעור הראשון בתורת הלחימה: במגננה אף פעם לא מנצחים. כך שלי ברי שפנינו מועדות לאסון, למצב מדרדר, גם אם תהינה הפוגות קצרות ומטעות. בעוד אויבינו חוגגים ומטכסים את צעדיהם הבאים - בסיבוב העשירי והמאה מעכשיו - אנחנו, בדיוק כמו אותו כלב, מלקקים את פצעינו והפגיעות הישירות בנו, נאנחים בבתי החולים ובהלוויות ואומרים: "אוי, עד כמה קשה; מחר חייב יהיה להיות טוב יותר..."

בניה אדירה

בכל עיר ובכל פינה רואים מנופי ענק על בנייני בטון ההולכים וצומחים מעלה מעלה. מחד אני מלא התפעלות, שכן נזכר אני בתקופת שגשוג דומה ביפן לפני כשני עשורים. שם אומנם המנופים היו אדומים, פחוסים יותר, בעוד כאן הם כתומים ברובם, מתנשאים זקורים אל על, אך כמו שם כך כאן, ים של מנופים, בניה אדירה. מאידך-גיסא, נהיה אני חסר נשימה, מרגיש מחנק. כל בית פרטי - אלו הישנים, חדי הקומה ורחבי השטח - מורד, השטח מיושר והבניה מתחילה בקצב. למעשה, ברור שלא תשאר חלקה טובה אחת. מחכים הקבלנים לאחד משני דברים: שהאנשים המבוגרים יעברו מהעולם הזה (או שהתהליך יזורז ובני משפחתם יעבירו אותם לבתי אבות או בתי חולים, מקום בו הם יחכו - בדד - למוות), או שהיורשים יחליטו שהממון המוצע להם מספיק דיו לספק את כל מאוויהם ויחתמו על חוזה המכירה. ברבות הימים לא ישאר ולו בית קטן אחד לרפואה, מוחלפים הם כולם בבנייני ענק. פה שש או שמונה קומות. שם שמונה או עשרים. אחד על השני ועל השלישי. גם כל חלקה טובה, פתוחה, בין אם של פרדס או אזור חקלאי, גידולים או שטח בר, גם הם הופכים לשכונות שלמות חדשות. פעם שיחקנו בגבעות (כך נראו לנו השינויים הקלים בפני השטח), בין צמחי הבר ועצי המטעים, החרציות והסביונים, הרקפות והכלניות שגדלו פרא. היום משחקים הילדים ברחובות בטון ומלט, בין שלט "רקפת" לשלט "כלנית". אני נעשה קצר נשימה. אין מרחבים פתוחים. הכל בבניה. הבניינים מסתירים לי את השמש, מונעים מהרוח להתבדר, להשתעשע. פותח אני תריס מכאן, מרפסת מול מרפסת שוקקות חיים. אלו מנקים. אלו מארחים. אלו מתנשקים. אלו מבשלים. כולם חיים אצלי בסלון. למקלחת לא ניתן להכנס בלי להסתגר. את כל החלונות והתריסים יש להגיף, את הווילונות לסגור כך שאפילו חריך לא ישאר, לוודא שאורחים לא קרואים ישארו שם בחוץ, לא אצלי בבית. סגור ומסוגר אני בפנים (השאר כבר רגילים לחיות אחד בדירת השני, קומונה אחת גדולה). וכשיוצא אני בבהלה, מחפש מרחב וחופש, אך אלו אינם בנמצא. טוב שהארץ מתפתחת, שהכל נבנה, צומח, עולה ומתרחב. רק שאני סובל מקוצר נשימה, זוכר את ימי בראשית ומתגעגע לחופש.