מיתוס ומציאות

בכירי הפרקליטות דואגים לטפח ללא הרף את המיתוס לפיו הם עובדי ציבור נאמנים ומסורים, נטולי כל אג'נדות משלהם, שרק טובת המדינה ועקרון שלטון החוק מהווים נר לרגליהם. הבעיה היא, שהמיתוס הזה מתנפץ שוב ושוב אל חוף המציאות, והבעיה העוד-יותר-גדולה היא שאותם בכירים עצמם נתפסים בחצאי אמיתות, כזבים וגם שקרים – אז איך אפשר להאמין לכל דברי ההלל העצמיים שלהם? בחודש האחרון יצא לי לשמוע במו אוזני שלושה מהבכירים-שבבכירים מוסרים, בנאומים כתובים ומוכנים מראש, מידע מטעה ואף שקרי בעליל. הראשון היה יהודה וינשטיין, שייחס למשטרה את פיצוח פרשת רונאל פישר – בעוד שהכל יודעים שאת החקירה ניהלה מח"ש. כמה דקות אחריו עמד שי ניצן על אותה במה, והתהדר בהשעייתו של עו"ד משה שרמן לארבעה חודשים לאחר שאיים על פרקליטה. ניצן לא סיפר, שהפרקליטות בראשותו סגרה עם שרמן הסדר טיעון מגוחך של 44 ימי השעיה בפגרה, ושבית הדין האתי של הלשכה סירב לכבד את ההסדר. השבוע הגיע תורה של המשנה ליועץ, דינה זילבר. בנאום חצוף ושערורייתי, שהוקדש כל-כולו למתקפה על הדרג המדיני בכלל ועל מספר אישים בפרט (בנימין נתניהו, אריה דרעי, אורי אריאל, יעקב ליצמן) – נאום שבכל מקום נורמלי היה מביא לפיטוריה המיידיים – התייחסה זילבר גם לסוגיית מינויו של ליצמן לסגן שר הבריאות במעמד של שר. לפי הגירסה שלה לאירועים, הדרג המשפטי הזהיר את נתניהו וליצמן שזה לא יעבור, ואכן בג"ץ פסל את המינוי. זילבר לא סיפרה, שהפרקליטות הגנה על המינוי בבג"ץ והציגה הסדר שקיבל את ברכתו של וינשטיין (למיטב זכרוני זילבר עצמה הייתה מעורבת בהכנתו), ואשר לשיטתה פתר את הבעיות שהיו במינוי המקורי. לפי זילבר, הפוליטיקאים נכנסו עם הראש בקיר; האמת הייתה, שהם עשו זאת כאשר הם חובשים קסדה שסיפק להם הבוס שלה. עכשיו תגידו לי: אחרי כזה מקבץ מרשים, תוך חודש בלבד, עוד אפשר להאמין לווינשטיין, ניצן, זילבר וחבריהם? כאשר אנחנו תופסים אותם בכזבים כאלו – ללא כל בושה, ללא כל מורא – עוד אפשר לקבל את ההילה המיתית שהם ושכמותם קושרים לראשיהם?

פרשת "בראשית", אותה אנו קוראים השבוע, מציגה את אחד המיתוסים הגדולים ביותר בתחום הדת: כאילו היהדות סותרת את המדע ולהפך. איך יכולה היהדות לטעון שהעולם נברא לפני 5,775 שנים, כאשר המדע מדבר על מיליונים רבים של שנים? מכאן – טוענים בעלי גישה זאת – שהתורה היא בלוף, קובץ אגדות ותו לא. הטעות הבסיסית בטיעון הזה היא, שמתייחסים לתורה כאל ספר היסטוריה – והיא ממש לא. התורה היא ספר מוסר, בעלת מטרה מובהקת: לשפר את נפשו של האדם. לכן, היא מתארת את מסגרת הזמן הרלוונטית לה – בדיוק כמו שספר על תולדות מדינת ישראל יתחיל ב-1948 ואולי ב-1882, אבל לבטח לא ביציאת מצרים או בחורבן בית שני. את התורה מעניין הזמן בו הופיע אדם תבוני, שניתן להטיל עליו חובות מוסריות. וראו זה פלא: המקדשים הראשונים נבנו באלף הרביעי לפני הספירה, והכתב – מרכיב מובהק וחשוב מאין כמותו של ציביליזציה – הומצא בסביבות שנת 3000 לפני הספירה. עבודת האלילים נגדה יוצאת התורה הופיעה לפני כ-5,500 שנה, והכתב – לפני 5,000 שנה. מספרים מוכרים, לא? הם קרובים מאוד למניין היהודי של שנות העולם. התורה אומרת שמבחינת המטרות שלה, זהו הזמן בו מופיע האדם על פני כדור-הארץ. היא לא מדברת על מה שהיה לפני כן, כי זה לא מה שמעסיק אותה. פשוט מאוד.

העובדות ההיסטוריות ברורות: קדושתו של הר-הבית למוסלמים היא עניין מאוחר, פוליטי בעיקרו. מוחמד אומנם ביקש תחילה לקבוע את ירושלים ככיוון התפילה של מאמיניו, מתוך רצון למשוך אליו את יהודי חצי-האי ערב, אך משלא עלה הדבר בידו – קבע שהתפילה תהיה לעבר מכה במטרה לקרב את עובדי האלילים (שם נמצאת הכעבה, שריד של עבודת אלילים טרום-מוסלמית – מה שמלמד שבאיסלאם הדת היא עניין פוליטי מאז ומתמיד). רק שנים רבות לאחר מכן נוצרה האגדה לפיה מוחמד עלה השמימה מאבן השתייה, לאחר שקשר את סוסתו הפלאית בוראק לכותל המערבי. אפשר לומר, שבמידה רבה קדושת הר-הבית באיסלאם היא מיתוס. בוודאות גמורה אפשר לקבוע, שההאשמות נגד ישראל כאילו היא מנסה לפגוע בכיפת הסלע ובמסגד אל-אקצה הן מיתוס מוחלט. אם כבר, אז ההפך הוא הנכון: הדת היחידה שזכויותיה בהר-הבית נרמסות בצורה קבועה היא היהדות. את המיתוסים הללו חובה עלינו להפריך שוב ושוב, בוקר וערב, מעל כל בימה אפשרית בכל מקום אפשרי על פני כדור-הארץ. משום שזוהי ה"הצדקה" התורנית לגל הטרור נגדנו, חובתנו להבהיר לעולם שמדובר באוסף של שקרים.

אחד המיתוסים הגדולים ביותר בסכסוך הישראלי-פלשתיני גורס, שההתנחלויות הן מכשול – אולי המכשול – בדרך לשלום. על-פי טענה זו, כאשר יהודים מתיישבים בלב יהודה ושומרון, הדבר מונע מראש את האפשרות להקים מדינה פלשתינית באותם איזורים, ובכך מונע את הפתרון המעשי היחיד לסכסוך. זה מיתוס משתי סיבות: היסטורית ועכשווית. ההיסטורית: פלשתינים רצחו יהודים הרבה לפני שהוקם בית אחד על גבעות השומרון ולפני שהוצב קרוואן אחד על הרי יהודה. השנייה והעיקרית: שאיפה לשלום צריכה דווקא לעודד את ההתנחלויות. כמו שפלשתינים חיים במדינה היהודית, מדוע שלא יחיו יהודים במדינה הפלשתינית? מה מקרב יותר בין עמים מאשר שכנות, מסחר ומפגשים? אבל יהודים לא יגורו בפלשתין או משום שהפלשתינים לא ירצו אותם, או משום שהיהודים יחששו לחייהם – דהיינו משום שהשלום לא יהיה שלום אמת. במילים אחרות: מי שאומר שההתנחלויות הן מכשול לשלום – למעשה אומר שהפלשתינים לא באמת רוצים שלום.

20 שנה אחרי רצח רבין, דומה שאחד המיתוסים המרכזיים סביבו עודנו שריר וקיים: הטענה לפיה היו רבנים שהוציאו לראש הממשלה המנוח "דין רודף", ובכך הכשירו את מעשהו של יגאל עמיר ואולי אפילו עודדו אותו. המציאות היא, ש-20 שנה אחרי הרצח לא נמצא אפילו רב אחד שאמר את הדברים. 20 שנה אחרי הרצח, אין אפילו עדות אחת שעמיר שמע ממישהו שיש פסיקה כזאת. שלא לדבר על כך שהיא מעולם לא ניתנה בידי סמכות תורנית-הלכתית כלשהי, להבדיל מאיזשהו ערב-רב חסר ידע ומעמד. אז למה ממשיכים לשמוע את האשמת השווא הזאת? כי זה נוח. כי יש מי שרוצה להמשיך ולגזור קופונים פוליטיים ממעשה נפשע וחסר מחילה של חבורה קטנה, ולהטיל על ציבור שלם – הציבור הדתי – את האחריות לפשע שכולו גינה במילים החריפות ביותר. ושיהיה ברור: רוצח אינו יכול לקרוא לעצמו "דתי" ולהתהדר בכך שהוא שומר מצוות, ולא משנה כמה פעמים ביום יתפלל וכמה הכשרים ידרוש לאוכל שלו. מעשה רצח אינו יכול להיחשב בשום מקרה לקיום מצווה. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים של "ייהרג ובל יעבור". אז לטעון שמישהו רצח את יצחק רבין משום שהוא דתי, ולהעליל שמישהו נתן הכשר לרצח כמצווה דתית – זו לא רק עלילה; זו שטות מאין כמותה.

המיתוס הגדול ביותר והמושרש ביותר בספורט הישראלי הוא שמכבי תל אביב כדורסל היא "הקבוצה של המדינה". שמעון מזרחי וחבריו בנו בקפידה את המיתוס במשך עשרות שנים, תוך שהם נהנים בין היתר ממיליונים מכספי הציבור שזרמו אליהם מרשות השידור בימים בהם היה בישראל ערוץ טלוויזיה אחד ששידר באדיקות את משחקי הקבוצה. הנה העובדות. מבין 14 שחקני הקבוצה בעונה הקרובה, שמונה הם ישראלים. לכאורה – לגמרי לא רע, יותר ממחצית. אבל אז נכנסים לפרטים ומגלים שזה בלוף. למה? ראשית, משום שהשמונה הללו כוללים שני "נערי פוסטר" שאולי ישחקו כמה דקות בכמה משחקי ליגה זניחים (איתי שגב ויובל זוסמן). שנית, וזה העיקר, משום שמכבי הצליחה לסדר אזרחות ישראלית לג'ורדן פראמר וטיילור רוצ'סטי בזכות שורשים יהודיים עלומים, ובנסיבות שבהחלט מצדיקות בדיקה מה התרחש במשרד הפנים. מה זה אומר? שיש בקבוצה רק ארבעה שחקנים ישראלים שיש להם סיכוי לקבל דקות משחק משמעותיות. ומה שיותר חשוב: החוק הרוסי מחייב שבכל דקה נתונה יהיו על המגרש, במשחקי הליגה והגביע המקומיים, שלושה ישראלים. אבל כאשר לוקחים שני אמריקניים והופכים אותם במטה קסם לישראלים – מכבי בהחלט צפויה לשחק עם ארבעה ואפילו עם חמישה זרים במשך דקות רבות. שלא לדבר על כך שביורוליג, הזירה החשובה באמת לקבוצה, היא יכולה להעלות חמישה זרים בכל משחק לכל המשחק. אז תעשו לנו טובה. אתם עסק דורסני שרוצה להרוויח, וזו זכותכם; אבל תפסיקו לספר לנו שאתם מייצגים את המדינה, ובאותה נשימה לפגוע במי שבאמת מייצג את המדינה: הנבחרות שלה.