בשעה ש"מסביב יהום הסער", אין כמונו. אנו הודפים. אנחנו תוקפים. אנחנו מתחבלים. מעטים מול רבים. וב"ה, מי יכול לנו.
אבל בשעה "ממול ניצב השער", אנחנו נבהלים, ואף על-פי שמיטב לוחמינו בסדיר ובלגיון הזרים אומנו כאורח המקצועי ביותר להצמיד רגל לכדור, ולמרות שהם נעים באורח מעורר השתאות מבסיסם אל מתחם היריב, מצוידים כהלכה, מתורגלים לתפארת, מלאים ביטחון כרימון, ברוכים במידע מודיעיני על האויב שמנגד, מתוגמלים למפרע, בריאים, שלמים - לפתע, כשהם רואים לנגד עיניהם את השער, אויה לנו, הם בועטים בו בכדור או לכל רוח, או לרגלי תוקפיהם, או ליציעי הצופים במערכה, לכל מקום, לא רק לשער ממנו הם נסים אחוזי מורא לא נודע כמפני איזו חיה מיתולוגית שאפילו צילה זורה בהם חרדה בלתי מוסברת.
אי-אפשר להבין את התסבוך המוזר הזה. "יהום הסער" מתחרז עם "ניצב השער" אבל לבד מחריזה - לא כלום, רק להפך ולהפך ולהפך.
פרדוקס אצילי למה? כי ספורט ומלחמה הם בעצם דבר אחד. כשם שאדם מוכן להקריב את נשמתו לא עלינו במאבק על החיים ועל המוות בשדה הקרב, כן הוא מוכן להקריב אותו על החיים ועל המוות במשחק ספורטיבי שהוא לכל דבר דמוי מלחמה של ממש, ואם כי רק דימוי, הוא ספורט כשמתייחסים אליו כאילו אינו 'דימוי' אלא הדבר כשלעצמו. אבל מי שמתייחס אליו מלכתחילה כאילו זה 'רק ספורט', רק משחק, רק בידור, רק תקשורת של סלבריטאים, עתיד לעמוד מול יריב שכן מתייחס לספורט כאל מאבק על החיים ועל המוות, והוא יובס, בספורט כמובן, וילך הביתה וזנבו בין רגליו. צורה לשונית אחרת לומר ראשנו יישח...
הגדולה של הספורט התחרותי היא בעובדה שהיא מגייסת את תמצית הנכונות של הספורטאי להיאבק על הכל תוך ידיעה כי הספורט צריך להיות התחליף למלחמה של דם בדם. הוא צריך להיות מלחמה בלי שנאה, בלי או אני או אתה, או מקומי או מקומך. או ארצי או ארצך. או חיי או חייך, אבל חוץ מזה הוא צריך להיות דומה בכל. אחרת הוא לא יחליף את המלחמה הנוראה האמיתית. זה טיבו של המשחק. הוא לא משחק. הוא מלחמה. אבל הוא לא מלחמה. הוא משחק. הספורט הוא פרדוקס אצילי.
כ"שמסביב יהום הסער" אין מקום למשחק. רוצים לחיות. כשממול ניצב רק השער, אין מקום למלחמה. יש רק משחק. לא רציני. רק כאילו. ופתע, פתאום, השער, הקורות המשקופים הרשת, האימה הפעורה ממול בכל מוראה, מסמלת את המלחמה, ואזי מהומה. פוס. לא רק שלא נלחמים, גם לא משחקים...
