הטרור הגיע לרעננה: פצוע קל בפיגוע דקירה. מחבל בן 22 ממזרח ירושלים הגיע לתחנת אוטובוס ברחוב אחוזה בעיר ודקר גבר בן 32. אזרחים שהיו במקום השתלטו על המחבל עד להגעת כוחות המשטרה. הפצוע במצב קל, המחבל קשה.
זה לגמרי לא מוסרי להגיע למצב שבו נסיון רצח ובטח ובטח רצח, ייגמר כך. זה עדיין חוקי, והנה אני מגיע לויכוח הישן נושן – בעד או נגד עונש מוות.
אין זמן מתאים יותר מימי טרור הסכינים ויתר כלי המשחית כדי לכסח את ייפי הנפש שחסו מאז ומעולם על רוצחים מפני גזר דין מוות, רק כי "אסור לנו להידמות להם".
טענתי המאוד מבוססת על המוסריות העצומה הגלומה בהתרת דמו של הרוצח ואפילו זה שלא ממש הצליח במשימתו, החל מהתורה "הפרימיטיבית" ועד הסלידה משימור הרוצח בתנאי מעבדה כאשר המת קבור עמוק באדמה – איננה יכולה יותר להיסתר על-ידי כל אלה שרוממות התרבות "המערבית" במוחם, ושבעיניי הינה מעוותת בצורה חמורה מאוד.
נדמה שהחברה הישראלית הפנימה פחות או יותר את החובה להרוג מיידית את המפגע הערבי שרץ עם סכין ביד ו"אללה הוא אכבר" בפיו, ולא משנה אם יגיע לטרפו, יפגע בו, וחו"ח גם יהרגו. את הזוועה הזו של ניטרול רוצחים ערבים הפנימה מדינת ישראל ו/או אנשי כוחות הביטחון שבחוד החנית והחזית – אבל המשך הדיון עד למיצוי גזר דין מוות על רוצחים טרם עבר מהעולם.
מה עם רוצח יהודי?; מה עם רוצח "רגיל" בפתח מועדון?; מה עם רוצח/ת את ילדיו/יה?; מה עם רוצחי נשים?; מה עם "סתם" רוצח שלא נכנס לקטגוריות "הרגילות"| הללו?
נדמה כי מדינת ישראל קיבלה בימים אלה של טרור עממי ערבי - על מגש של כסף, את התשובה להיסוס הבלתי מובן להרוג את מי שהרג.
כל מי שהרים ידו למנוע "תרבותית" חקיקת חוק המחייב את ביהמ"ש לגזור עונש מוות על רוצחים, קיבל בדרך הכי קשה האפשרית את המציאות שבד"כ, במדינות מתוקנות – מתקנת, ומולידה חוק בהתאם.
במקום להתחיל לקראת סיום הדברים כאן את החידוד שבעצם החלטתו של רוצח לקחת חייו של האחר, נראה (לפחות לי) כי עוצמת הנושא והתובנה אליה הגעתי בשיא המחשבה הרצינית והמעמיקה – היא לכתוב את המנטרה המאוד מתאימה ברגע זה: כל המוסיף גורע.
