הלכת בלוף

בדבר העתיד להתגלות - קבעו לנו חז"ל כלל משפטי-מסחרי הגיוני - אדם לא משקר. למשל: אם תשאלו אותי האם אני דובר צרפתית, לא אענה בחיוב משום שתוכלו לגלות בתוך עשר שניות שאני לא אומר את האמת. אבל אם חז"ל היו מכירים את עוה"ד אורית סון ואחוה ברמן, ייתכן שהם היו חושבים שוב על הכלל הזה. סון היא סגנית פרקליט המדינה והייתה פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי) בפועל. ברמן היא סגנית פרקליט מחוז ירושלים (אזרחי). השתיים ייצגו את המדינה בנסיונה למנוע מעמותת אלעד לנהל את הגן הארכיאולוגי דייווידסון שמדרום להר-הבית. הנימוק המרכזי שלהן היה, שבית המשפט העליון קבע בהלכת אברמוביץ, שאין זה תקין ששטחים ברובע היהודי בירושלים יעברו לידיים פרטיות. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, תיאר בפסק דינו בנושא את הפליאה שאחזה בו כאשר קרא טענה זו. אני מתעדכן בדרך כלל בפסיקת העליון, הוא כותב, אבל את הלכה אברמוביץ' לא הכרתי. דרורי טרח ומצא את פסק הדין, וגילה שאין הלכה כזאת. פשוט אין. ואם כבר, אז היא אומרת בדיוק את ההפך ממה שסיפרו לו סון וברמן. באותו פסק דין אישר בג"ץ החכרה לדורות של נכסים ברובע היהודי לשתי עמותות. רק בשוליים התייחסה השופטת אילה פרוקצ'יה למדיניות הראויה לדעתה. זהו obiter - אמירת אגב שבשום אופן אינה מהווה הלכה מחייבת. דרורי גם הראה, שבית המשפט העליון עצמו לא התייחס לדברים כאל הלכה מחייבת, וגם לא בתי משפט אחרים שדנו בעניינים דומים. להפך: בג"ץ אישר להפקיד בידי אלעד את ניהול מתחם עיר דוד, ואם הייתה הלכה כפי שטענה הפרקליטות - הוא לכל הפחות היה מתייחס אליה, אבל זה לא נעשה. תקראו שוב: שתי פרקליטות באו לבית המשפט המחוזי וסיפרו לו על הלכה של בית המשפט העליון - שלא הייתה ולא נבראה. ואל תחשבו שדרורי הוזה או סתם לא יודע לקרוא. איתו בהרכב ישב נשיא המחוזי, דוד חשין, שבעצמו כיהן בפועל בעליון, ולצידם השופט עודד שחם. שניהם הסכימו עם דרורי: אין הלכה כזאת. הכזב הזה של סון וברמן הוא לא רק חמור, אלא גם אידיוטי. מה הן חשבו? ששלושה שופטים מחוזיים לא יבדקו? ששלושה שופטים מחוזיים לא יבינו מה כתוב ומה לא כתוב? ששלושה שופטים מחוזיים יאפשרו להן ליצור בהבל פיהן הלכה של בית המשפט העליון? יש לראות את הדברים גם במבט רחב יותר. בשבוע האחרון הצבעתי כאן על שקרים בוטים ופומביים של יהודה וינשטיין, שי ניצן ודינה זילבר. עמדתי גם על השקרים הגסים של ארגון הפרקליטים בראשותה של לימור פלד. ללב מתגנב החשש, שמא לא מדובר בצירוף מקרים. שמא מדובר בתרבות ארגונית קלוקל, המתחילה אצל הבכירים ביותר - וינשטיין, ניצן, זילבר - ומחלחלת כלפי מטה דרך סגנית פרקליט המדינה וסגנית פרקליט המחוז ועד לעורכת דין צעירה המייצגת את חבריה. עמדנו כאן שוב ושוב על חוסר האמינות של משטרת ישראל - הבעיה המבנית הקשה ביותר והחשובה ביותר הניצבת לפתחו של רוני אלשיך. מה שגילינו בימים האחרונים מעורר חשש כבד, שמא אותה בעיה קיימת גם בפרקליטות. האם פרקליטים משקרים לשופטים? האם הם משקרים לעורכי דין הניצבים מולם? האם הם משקרים לציבור? אנחנו מתקרבים יותר ויותר לנקודה המסוכנת והעצובה, בה התשובה לשאלות אלו תהיה חיובית.