אחרי כמות עצומה של דיבורים, עמדנו שוב למבחן "הנחות העבודה" הצה"ליות בדרום. וכצפוי, שוב נכשלנו. אמנם, תגובה יחסית מהירה והחלטית גרמה לכך שהכישלון המוגבל לא התפתח לכישלון היסטורי. יהיו ודאי מי שינכסו זאת למנהיגות הביטחונית של מדינת ישראל, אולם זו העמדת פנים וטיפשות שלובות זו בזו.
החמאס "מתרגל" את ישראל מזה זמן לא מבוטל בנוכחות לאורך הגדר, בפעילות לאורך הגדר, בהפרה חוזרת ונשנית של הבנות הפסקת-האש של צוק איתן ובתמרונים שונים, שבחלקם מהווים "הליכה על הסף". הכל מכוון למטרה אחת:
יצירת שגרה פסיכולוגית לאור קו העימות, שממנה יהיה קל יותר להפתיע בעיתוי נוח להם. זו חזרה על המציאות ששררה לאורך תעלת סואץ, ערב מלחמת יום הכיפורים, אבל בקנה מידה אחר. קנה המידה הנוכחי מצומצם בהרבה מהמצב ערב אותה מלחמה ולכן הוא מפתה לשאננות. מאידך-גיסא, הקרבה לגבול ולישובים האזרחיים שלאורכו, בשילוב עם שאננות ושגרה,
מגדילה את העוצמה הסמויה של האיום. עוצמה זו נגזרת, בין היתר, מהיכולות המגוונות שמפתח החמאס ומן הקרבה של ישובי הרצועה לגבול וקלות ההגעה אליהם. היכולות המגוונות של חמאס נגזרות מכושרן המבצעי של יחידותיו, שפועלות ברציפות נגד ישראל, נגד דאעש ונגד פלגים איסלמיים קיצוניים ומאתגרים, וצוברות ניסיון וכושר מבצעי. האיום נשען גם על היכולות המגוונות של ירי תלול-מסלול, שעומדות לרשותו.
מבחינה אסטרטגית, צריכה ישראל לקחת בחשבון שהאירועים האחרונים בגבול הרצועה אינם תולדה בלעדית של יוזמה פלשתינית מקומית. אפשר שעתה, משנפטרו ארה"ב ואירופה מעונשו של המו"מ עם אירן, הן מתפנות להפעיל "פרוקסיס", ליצירת תנאים שיאפשרו להם התערבות מקומית, שתנסה לכפות פתרון גם בסכסוך הישראלי-ערבי. במשחק כזה עתידים הפלשתינים להיות שחקן-העזר שיבנה ויחולל את התרחיש שיספק תירוץ להתערבות. תקדימים לתהליכים כאלה יש ביחב"ל למכביר. אחד מהם מתרחש לנגד עינינו בסוריה על-ידי ההתערבות הרוסית החדשה.
תרחיש דומה אירע במצרים בימי מבצע סיני. אז עמדו האמריקנים והאירופים (בריטניה וצרפת) משני עברי המתרס. בשאלה הישראלית-פלשתינית הם עומדים, גם אם לא בסימטריה מלאה, באותו צד, לפחות כל עוד אובמה הוא הנשיא בארה"ב.
העקרון המנחה יהיה יצירת מהומה פנימית בתוך ישראל שתלך ותחריף, ערוב קבוצות אזרחיות גדולות באירועים ויצירת פרובוקציות רבות - נפגעים, דוגמת זו שהתפתחה ליד גדר הרצועה. יוזמה כזו ראינו לא מכבר לאורך גבול סוריה-ישראל, אולם הנסיבות היו שונות והתגובה הישראלית על-רקע מצבו של אסד, הספיקה לנטרול המהלך הסורי.
אירוע רב-נפגעים עשוי להתחולל בכל מקום בישראל ולא מן הנמנע שאנו צפויים להסלמה שתוביל לכך. אירוע כזה עשוי להיות גדול ומשמעותי לאורך קו הרצועה, בירושלים או לאורך גדר ההפרדה ובישובים הערביים עתירי התומכים באיסלאם הקיצוני ובראש וראשונה בפלג הצפוני.
אירוע רב-נפגעים עתיד לחולל תגובת שרשרת גם אצל חלק מאלה שאינם נוטלים כרגע חלק בהשתוללות הערבית ברחובות. חייבים להתכונן לאפשרות כזו ולהכין לקראתה תגובות הולמות. הגדר לאורך רצועת עזה היא נקודה רגישה במיוחד, משום שהחמאס חותר לאי-שקט ומאורגן היטב כדי לחוללו.
בעבר הצעתי להקים רצועת ביטחון מפורזת ברוחב של שניים-שלושה ק"מ לאורך גדר הרצועה
1, מן העבר העזתי שלה. רצועה זו צריך למקש למכשל מבחינת מנהרות
2 ולוודא שלא יכנסו אליה, בעת ובעונה אחת באזורים שונים, קבוצות חמושות או קבוצות גדולות של בלתי-חמושים. יצירת אזור חיץ כזה צריכה הייתה להיות תוצאה מוחשית אחת של מבצע צוק איתן.
העובדה שלא נוצרה בו, היא אחד מהכשלים הגדולים של התבוננות נקודתית ורגעית ברצף האירועים. עדיין לא מאוחר לחוללו בשלבים ולנצל לכך כל אירוע ביטחוני שמתרחש לאורך גבול הרצועה.
ביצוע מהלך כזה מחייב שלושה מרכיבים: גיבוש התפיסה, הצגת עמדה ישראלית רשמית הקובעת קידום יעד זה כתוצאה וודאית של כל אירוע ביטחוני לאורך גבול עזה והנחיית ביצוע לצה"ל. אסור שבסבב הבא, שעשוי להתרחש כחלק מהאירועים השוטפים או זמן מה מאוחר יותר, נתפס לא מוכנים. העובדה שהצלחנו הפעם להיות מופתעים, אבל גם לבלום את האירוע באיבו, היא יותר עניין של מזל משכל.
עדיין מוקדם לקבוע לאן הולכות הפרות הסדר ה"לא מאורגנות" האחרונות בתוך ישראל. האם זו חזרה לקראת אירוע גדול ומשמעותי הרבה יותר או שמא מדובר באירוע מבודד של פריקת מתחים ברחוב הפלשתיני משני עברי "הקו הירוק" ז"ל.
להערכתי, רמת ההזדהות ושיתוף הפעולה בין ערבים ישראלים לבין גורמים קיצוניים באיו"ש ובעזה הולכת ומתהדקת, הן בכמות המעורבים והן בעוצמת ההזדהות וההשתתפות. אינני נוטה לקבל כפשוטה את התיזה המבקשת להפריד בין שתי הקבוצות הפלשתיניות - זו שבתחום הריבוני המוכר של ישראל וזו שמחוצה לו באיו"ש ובעזה.
אם יסיקו ערביי ישראל שרעיון "מדינת כל אזרחיה" יורד מן הפרק, משום שרוב הציבור הישראלי מבין שהוא שקול לזכות השיבה, תתפתח עמדתם בכיוון של הגברת הזהות הפאן-פלשתינית והעצמת האנטגוניזם כלפי מדינת-ישראל. הדבר לא יקרה בבת אחת. מדובר בתהליך מודרג, שהנוער הערבי אמון עליו יותר מבני הדורות המבוגרים יותר. זאת מפני שמבחינה אישית רבים מבני הדור הערבי הצעיר אינם שונים מהותית בכושרם האינטלקטואלי ובהשכלתם מהאוכלוסייה היהודית. הואיל והם חיים לידה ובקרבה של האוכלוסייה היהודית, הם גם מצפים להיות "אזרחים שווים", תוך שהם מתעלמים ולא במקרה מהחלק השני של המשוואה - ההבדלים: חינוכיים, תרבותיים, היסטוריים ולאומיים.
רוב ערביי ישראל מוכנים עדיין, כנראה, להשלים עם פרוש ציוני של מגילת העצמאות, דהיינו:
זכויות לאומיות קיבוציות וזכויות עליה לארץ שהן שונות ליהודים וללא יהודים, לרבות ערבים-פלשתינים. הם מבינים שהפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות עדיין לא טימטמו את כל הישראלים. רובם מבינים שגרסה כלשהי של "מדינת כל אזרחיה" בישראל הוא חיסול החזון הציוני. שהרי לא תיתכן מדינה יהודית שבה כל המיעוטים בעלי זכויות פוליטיות-קיבוציות שוות.
זכויות פוליטיות קיבוציות שוות לכל שקול לזכויות לאומיות שוות לכל
ומציאות כזו אינה מייצגת מדינה יהודית, אלא עוד מדינה רב-לאומית טיפוסית. ייתכן שאצל חלקם הבנה זו היא תאורטית בלבד וכאשר יעמדו בפני מימושה בשטח דה-פקטו, יסתלקו מהשלמה זו.
ישראל חייבת להיות מוכנה לכך, מפני שנקודת האיזון בין הפעילים האנטי-ישראלים לבין מי שמעוניינים לחיות בשלום במדינה יהודית וציונית הולכת ומשתנה במהירות. מן האירועים האחרונים עולות לדעתי שתי תובנות חשובות ביותר: א. אפשר שישראל ניצבת בפני מאמץ בינלאומי משולב לכפות עליה פתרון בנוסח תוכנית-חלוקה חדשה וכך להציבה בפני משבר כפול: איום ביטחוני בלתי-נסבל ומשבר חברתי-לאומי חמור, שעשוי להתדרדר למלחמת אזרחים.
ב. ערביי ישראל מתקרבים להכרעה בשאלה עם איזה דגם של מציאות הם מוכנים לחיות בשלום עם הרוב היהודי בישראל; האם התנאי לכך הוא "מדינת כל אזרחיה" או שגם מדינה יהודית, הנשענת על הגדרה לאומית חדה וברורה, תסכון לכך. אם "מדינת כל אזרחיה" היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, אין בסיס לקיומו מיעוט ערבי משמעותי בישראל, בוודאי לא כאזרחי המדינה. בכדי ששאלה זו תעמוד למבחן ריאלי, שיוכרע בדרך של מו"מ או בדרך כוחנית, אחת ולתמיד, חייבים להגדיר היטב את בסיס היחסים מבחינה אידיאולוגית, חוקתית ומשפטית.
הגדרה כזו תותיר, מטבע הדברים, בתוך הגדר, את מי שמקבל את עקרונותיה ומחוץ לגדר את מי שדוחה אותם. חייבים להפסיק את כפל הלשון שהובילה אותנו לאוסלו ולכל המקומות ההזויים שבאו אחריו. ההכרעה הבאה צריכה להיות גורפת וכוללת ולקבוע אילו נושאים לא יעמדו יותר לדיון שעינינו ערעור - בלשון כזו או אחרת - על זכותם של יהודים למדינת לאום משלהם בארץ-ישראל ועל הפרמטרים המרכזיים שיאפיינו את מדינתו.
מתוך ראיה שיתכן שאנו עומדים על סיפו של שינוי בלתי-נמנע כזה, צריך לחשוב על המבחן שבדרך, להתכונן אליו נפשית ולהערך לסיבוב שני ומסכם של מלחמת השחרור, שתוצאותיו, להערכתי, תהיינה דומות בהיקפן ובמשמעויותיהן ההיסטוריות לאלה של הסיבוב הראשון משנת 1948.
