האירועים הקשים המתרחשים בימים אלו בירושלים ובאזורים אחרים בארץ מראים את הצד היפה של עם ישראל.
למרות שאני מתאר לעצמי שאיש לא רוצה להיקלע לאירוע טרור ולהיות גיבור השעה, נעים לראות שאנשים עוזרים האחד לשני, מתמודדים היטב עם המחבלים, ומשתפים פעולה עם כוחות הביטחון.
אך לעימות זה יש נקודת מבט סוציולוגית - ניתן לראות שבתוך הקבוצה רמת הלכידות גבוהה, והחברים מאוחדים סביב רעיון מסוים. אך כשמדובר באיחוד בין שתי קבוצות שונות, אזי מתגלים הפערים הגדולים בעמדות ובהשקפות.
כך, למשל, לא תראו בכלל את ערביי ישראל מפגינים כנגד ארגוני טרור כגון חמאס, ג'יהאד איסלאמי, התנועות הסלפיות ועוד, שלא לדבר על הפגנה משותפת של יהודים וערבים כנגד ההסתה המופעלת בין-השאר על-ידי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית.
אני סבור שכדי ששני העמים יחיו יחד בדו-קיום, עליהם להבין זה את זה מצד אחד, אך גם להוקיע את המעשים האחד של השני, ולא להתעלם האחד מהשני.
לכן, אני סבור שהיות ולא כל הערבים מחבלים, לא צריך להחרים את מי שלא מזוהה פוליטית עם האיסלאם הקיצוני, כמו שהייתי מצפה שאזרחים ערבים לא יחרימו בעלי חנויות יהודיים.
אולי זו תפיסה תמימה, אבל צריך לקוות שיום אחד שני העמים יצליחו להתעלות מעל המחלוקות התרבותיות, הדתיות, והפוליטיות ויוכלו לחיות אחד עם השני.
ספק אם זה יקרה בעתיד הקרוב בשל העובדה שלשני הצדדים אין מנהיגים המוכנים לעשות צעדים אמיצים.
