פרשת השבוע מפגישה אותנו עם נוח, האיש והתיבה. הפרשה עוסקת בתיאור המבול, תוך כדי שמשפחת נח ספונה לה בתוך התיבה. אבל, קודם-לכן, פסוקים מעטים עסוקים שם ברגעים שלפני הכניסה אל התיבה. הוא (וגם משפחתו) עמדו שם מותקפים. המבטים בעיניים אמרו הכל, שנאה יוקדת ריצדה שם בין האישונים. חלקם גם היו חמושים במכשירים כהים שונים ומשונים. האיומים היו מוחשיים "אנחנו הולכים לשבור", ככה הם הצהירו והתכוונו לכל מילה שהוציאו מהפה.
ריחות מלחמה היו באוויר. ככה עמד לו נוח יחד עם אשתו, בניו וכלותיו, בכניסה לתיבה שבנה על-פי הנחיות אלוקיות מלמעלה. מולו ניצבים המון אדם, שנשבעו לעצמם לא לאפשר לו להיכנס לאותה תיבה. וכנגד ההפגנה האלימה הזאת עם הסכינים, רוויית השנאה ורצון עז לא לתת לו לבצע את דברי האלוקים, עומד לו נוח, אולי מפוחד, אולי מהורהר בפתח התיבה שאליה הוא הצטווה על-ידי ריבונו של עולם, להיכנס ולמלט את נפשו ונפשות יקיריו, בתקופה שבה ישטוף את העולם מבול מים עז, שיכלה את כל העולם כולו.
נוח נכנס והכניסה מתועדת בפסוקי הפרשה בחגיגיות משהו: "בעצם היום הזה בא נוח אל התיבה". חז"ל שמו לב לצמד המילים "בעצם היום" (שחוזרות ונשמעות בעוד כמה אירועים מיוחדים בתנ"ך) ולימדו אותנו, שמסתתרת כאן כוונה מיוחדת של אלוקים. ההדגשה הזאת רומזת לנו, כך על-פי חז"ל, שהכניסה לתיבה תתבצע בעצם היום, כלומר בעיצומו של היום, ובמילים שלנו: בצהרי היום. זה תהיה כניסה כגנבים בלילה. לא בחסות החשיכה הרחק מעיניי הזרקורים, אלא ממש באמצע היום, כשכל ההמון, כאמור, משתוקק לפגוע בנוח ובתיבתו: "אמר הקב"ה אני מכניסו לעיניי כולם ונראה דבר מי יקום".
ישנם קשיים בדרך, אין באמת מגש כסף. הקב"ה שותל לנו בדרך מדי פעם מהלכים לא סימפטים בעליל. הוא גם נוטע בליבותיהם של אויבינו מחשבות ש"הינה הינה אנחנו יכולים להצליח להפחיד את ה'יהוד'". ישנם רגעים של פחד ואימה ואפילו הרבה יותר גרועים מאלו - פחד מוות, מביטים למוות בלובן שבעין. אבל כמו שנאמר באחד ממזמורי תהילים - "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".
רגעי הזוועה הללו אולי באו בשביל לעורר בתוכנו פנימה את ההבנה מה בדיוק אנחנו עושים כאן בארץ הקשה הזאת. כנראה שאם לא ביררנו לעצמנו את השאלה הרחבה הזאת, אנחנו נאלצים להתעסק בה בדרך הקשה. כבר למעלה מ-100 שנה, ששכנינו הרעים מנסים לחבל במפעל שהקמנו כאן (שיבת ציון או בניית בית לאומי לעם היהודי ויש עוד הרבה שמות למפעל העצום הזה), כמו שכניו של נוח שמנסים למנוע ממנו את הכניסה לתיבה. אז הינה יש לנו כאן הזדמנות של הזמנה לבירור מעמיק של משמעות הנוכחות שלנו כאן בארץ הזאת.
כאמור, אירועי טרור מטרתם היא זריית פחד ואימה. הרי מטבעם הם לא מסוגלים להרבה מעבר לזה (אם כי כמובן שכל רצח וגדיעת חיים, זהו הדבר הנורא מכל). וזה עוד כלי נשק במאבק שלהם נגד מדינת ישראל. כמו שמדינות ערב בכל מהלך שנות קיומה של מדינת ישראל עומדים עליה לכלותה ורוצים בהשמדתה ולהם ישנם את הכלים לזה - צבאות מאורגנים. אז יש לנו כמה וכמה צורות ורמות של לחימה נגדנו.
אל מול נשק ההפחדה הטרוריסטי נעמדו לנו גיבורי כוח ורוח, בני גילאים ומגזרים שונים, שהפיחו בכולנו את רוח הגבורה הגדולה כתשובה מוחצת לרצון אויב להטיל מורך ופחד. סידור התפילה נפתח בברכות השחר, שבהם אנחנו מברכים את ריבונו של עולם. אחת הברכות היא: "אוזר ישראל בגבורה". הינה לפנינו בשבועות האחרונים דוגמה מוחשית לכך שהקב"ה צייד אותנו בגבורה. אז יש לנו כאן עוד שיעור מיוחד בהכרת עצמנו.
אחרי הניסיון הכושל של בני דורו, נוח כמובן נכנס לתיבה. התיבה הזאת לא נועדה אר ורק בשביל למלט את משפחת נוח מהאסון הנורא של הצונמי הכי גדול בהיסטוריה. התיבה הזאת נועדה למען המטרה המקודשת של בניית העולם מחדש. אנשי התיבה מניחים את היסודות לאנושות, שתצמח מחדש עם תום המבול. אז יחל עידן חדש אחרי השחתת רוב רובה של האנושות שהייתה מושחתת לחלוטין. זו הסיבה שבגללה הקב"ה מגן עליו ומאבטח אותו בצורה כל-כך הרמטית. כדאי שגם אנחנו בדורנו נדע (ואחר-כך ידעו את זה גם שותפנו למין האנושי, כל אלה שמנסים לפגוע בנו), שהקב"ה בנה לנו כאן מדינה ומגן עליה, לא רק בשביל שיהיה לנו מקום להניח עליו את הראש, אלא מתוך כוונה לבנות מדינה שתהיה אור לגויים ותוביל את העולם למקום הרבה יותר טוב.
