גל הטרור: שבע הערות

הזירה האמיתית של גל הטרור הנוכחי אינה ברחובות העיר אלא בכיכר העיר: האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט. שם מתבצעת ההסתה הפרועה, שם מופיעות העלילות, שם מוצתת אש השנאה. ישראל חייבת להילחם בכל הכוח בזירה הווירטואלית, כי בלי זה – לא ממש משנה כמה שוטרים יהיו למטה וכמה מזל"טים יהיו למעלה. למי ששכח, אנחנו מעצמת היי-טק – ודאי הראשונה בעולם ביחס למספר תושביה ולהיקף כלכלתה. במדינה שהמציאה את ה-waze, במדינה שהמציאה את ה-ICQ, במדינה שהמציאה את הדיסק-און-קי, במדינה ש(לפי פרסומים זרים) שתלה תולעת הרסנית בתוכנית הגרעין האירנית – במדינה כזו ודאי יש מספיק מוחות שיידעו כיצד להתמודד עם הטרור הווירטואלי, ודאי יש מספיק האקרים שיכולים להשמיד דף אחרי דף, אתר אחרי אתר, בלוג אחרי בלוג. זוהי מלחמה סיזיפית ובלתי מסתיימת, אבל דווקא בגלל זה חייבים לנהל אותה. לצד זאת, קריטי לעשות סוף-סוף בצורה מוצלחת את מה שאנחנו נכשלים בו עשרות שנים: הסברה. מול כל שקר, צריכה לבוא האמת. מול כל עלילה, צריכה לבוא המציאות. אמרתי כבר כמה פעמים: קחו משרד פרסום בינלאומי, תנו לו 10, 20, 30 מיליון דולר – ושלחו אותו לעשות את כל מה שעולה על דעתו. במקביל, את צווי 8 הדחופים ביותר צריך לשלוח לבלוגרים נשכניים ולחנונים של מחשבים: לראשונים כדי לענות ללא הרף למעלילים, לאחרונים כדי לפגוע ללא הרף במסיתים.

ההסתה מתנהלת גם במרחב הפיזי: במסגדים, בבתי ספר, בעצרות, בנאומים. גם בה צריך לטפל ביד החזקה ביותר. ולמי שחושש לפגיעה בחופש הביטוי נזכיר, שהחופש הזה – כמו כל זכות יסוד בדמוקרטיה – איננו מוחלט. הוא מוגבל על-ידי חוק לשון הרע, הוא מוגבל על-ידי חוק הגנת הפרטיות, והוא גם מוגבל על-ידי איסור פלילי להסית. הגישה העקרונית של רשויות התביעה בישראל היא למעט עד מאוד בהליכים נגד מי שנתפסים כמסיתים. זו גישה שניתן לקבל בזמן שלום, לא בעת מלחמה – במיוחד כאשר ההסתה היא מאגר הנשק של הרוצחים. את המסיתים הללו צריך לעצור ולהעמיד לדין במהירות, את המקומות הללו צריך לנעול על בריח. וכן, זה חל גם על חברי כנסת.

עוד בנושא ההסתה: מה עושים עם אבו מאזן? גם מי שחשב שאפשר להגיע לאיזשהו הסכם עם האיש הזה, אמור להתפכח השבוע אחרי נאום ה"הוצאה להורג" שלו. אבו מאזן – מכחיש השואה שספרו נמכר באתר הרשמי של הרשות – הוא שקרן כרוני, ועם שקרנים כרוניים אי-אפשר להסכים על כלום. וזה כמובן לא רק הוא: בהנהגתו הרשות הפלשתינית משקרת ומסיתה על ימין ועל שמאל, בתקשורת ובאו"ם, בבוקר ובערב, בבתי הספר ובאמצעי התקשורת. האינסטינקט הוא לעשות לאבו מאזן את מה שעשינו ליאסר ערפאת בשנותיו האחרונות: לבודד אותו ברמאללה ולהפוך אותו לבלתי רלוונטי. השאלה היא, מה נקבל במקומו – והאפשרויות לא נראות מלבבות מדי: את הרוצח מרואן ברגותי? את המחבל ג'יבריל רג'וב? וזה עוד טוב ביחס לחמאס. שאלה קשה שאין עליה תשובה קלה.

השבוע עלתה גם השאלה האם צריך לחסל או לנטרל את מחבלי הסכינים. תשובה קלה א' אומרת: להרוג; זו הגנה עצמית מובהקת. תשובה קלה ב' אומרת: לתפוס בחיים; חשוב לחקור ולהוציא מידע. במחשבה נוספת, תשובה א' היא הנכונה. מאחר שמדובר בטרור עממי לגמרי וביוזמות אישיות לחלוטין, לרוצחים הללו אין מידע של ממש שהם יכולים למסור. קמתי, צחצחתי שיניים, שמעתי שאל-אקצה בסכנה, לקחתי סכין ויצאתי לחפש יהודי – זה פחות או יותר הכל. לצד זאת, אסור לנו להפוך לרוצחים. וזה אומר: כאשר מחבל מניף סכין – צריך לירות בו על-מנת להרוג אותו. לא ביד, לא ברגל; לכוון לראש או לבטן. אבל אם המחבל נפצע ושוב אינו יכול להזיק, אם הוא משליך את הסכין ומרים ידיים – אסור לפגוע בו. לא משום שמגיע לו להישאר בחיים (ולא מגיע לו), אלא משום שאנחנו – בניגוד אליו ולדומיו – לא יורים אלא אם כן אין ברירה אחרת.

התקשורת מתנהלת בגל הטרור האחרון בין שני קצוות. מצד אחד, יש התגייסות כמעט כללית נגד המחבלים ולצד הממשלה והצעדים שהיא נוקטת (לא קראתי הארץ, אבל יש לי איזושהי השערה מה הקו שלו). מצד שני, הדיווחים המיידיים על האירועים השונים הם בחלקם חסרי אחריות, לא מדויקים ומלבי היסטריה. זה נובע כמובן מהתחרות, בה כולם מקדשים את המהירות על חשבון האמינות. אני משער שאפילו הממונה על ההגבלים לא יתנגד, אם העורכים הראשיים של אמצעי התקשורת המיידיים העיקריים – אתרי האינטרנט המובילים, תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה – ייפגשו יחד עם נציגי צה"ל, המשטרה והשב"כ, ויקבעו כללים לדיווחים על אירועים אלו. למשל: לקחת פסק זמן של עשר דקות בין הדיווח הראשוני שהם מקבלים לבין שידורו, ובזמן הזה לאסוף עוד פרטים. למשל: לא להעלות לשידור חי אזרחים הטוענים שבזה הרגע הם נמצאים בזירת האירוע. אם כולם ירסנו את עצמם, כולם וכולנו ייצאו נשכרים.

אולי שמתם לב, שבתמונות מכל זירת פיגוע מופיעים המון שוטרים שלא עושים כלום. שום דבר. אפס. חלקם מדברים בטלפון, חלקם מסתובבים, חלקם עומדים בחוסר מעש. ואני באמת לא מבין בשביל מה הם נמצאים שם. כדי לאבטח את הזירה, לא צריך יותר מ-20-10 שוטרים. את הבדיקות בשטח מבצעים אנשי מז"פ, לא שוטרים במדים. ואם קיים חשש שמא יש מחבלים נוספים - הרי שהם לא ייתפסו על-ידי אותם שוטרים מתבטלים שעומדים במקום בו כבר בוצע פיגוע. יש לי תחושה, שהשוטרים הללו באים כדי להצטלם. לא מיוזמתם האישית, אלא בהכוונה מלמעלה. שיראו את המשטרה, שיידעו שהיא קיימת. ואגב: זה נכון לא רק בזירות פיגועים, אלא גם בזירות פשע. אם תסתכלו על כל סדרת משטרה אמריקנית, תראו שבמקום האירוע יש כמה שוטרים בחוץ, ובלשים ואנשי מז"פ בפנים - וזהו. וזה לא משום שחוסכים שם בניצבים, אלא משום שמשקפים את המציאות המוכרת לצופים. השוטרים המיותרים הללו רק מפריעים, בדיוק כמו הסקרנים שמתקהלים מסביב. ובניגוד לסקרנים, השוטרים הללו נחוצים במקומות אחרים, רצוי - במקומות בהם ניתן למנוע פיגועים ולא לחקור אותם בדיעבד. שייכבדו ויילכו לשם.

דבר קטן אבל די מטריד: השימוש במילה "דקירה" לתיאור הפיגועים. נכון שמילון אבן-שושן מפרש את השורש דק"ר כ"נעץ, תקע דבר חד", אבל בשפת היום-יום המילה הזו מתארת משהו קל: דקירה מקוץ או ממחט. היא לא מתקשרת לנעיצה עזה של סכין גדולה בעומק הגוף במטרה להרוג. הייתי מציע לאקדמיה ללשון העברית למצוא פועל אחר ולכולנו להטמיע אותו, כך שנדע שכאשר משתמשים בו – הכוונה לנסיון רצח ברוטלי ולא למשהו שקורה כאשר תופרים כפתור.