הספרות העברית תמיד הלכה לפני המחנה. כשקם היישוב העברי בארץ ישראל, ידעה הספרות העברית להקים כתבי עת, הוצאות ספרים, מפעלי תרבות - והייתה תחושה שקול הסופרים מבטא מציאות ומעצב מציאות.
מאז קמה מדינת ישראל, מבטאת הספרות העברית אמת שאין לה תקדים: כאן מוגשם חזון, כאן שב עם לארצו לאחר אלפי שנים, שבהם רובו לא היה כאן. מדינה קמה כדי להקים בית לעם, שסבל בגלותו ועבר תלאות רבות ושואה קשה מנשוא.
במשך שנים נאבקנו למען דו-קיום של שלום עם שכנינו, וחשוב לנו שהתבונה המדינית והרצון לחיות יחד הם שינצחו. החודש האחרון היה קשה מאין כמוהו, שכן ניתנה רשות בידי מפַגְעים להכות באזרחים חפים מפשע. הסכין אינה חסה על אוכלוסייה חסרת מגן, ולצערי, בקושי נשמעה קריאה מצד סופרים ואישי רוח מקרב הציבור הערבי להפסיק את מחול הסכינים והאבנים. באה אבן עד נפש!
באה סכין עד נפש! נמשיך לקרוא לכולם לשבת לשולחן המשא-ומתן, לדבר במילים ולא בסכינים, כי לא נסכין למציאות של טרור: נשמיע קולנו ברמה נגד מתן לגיטימציה לפגיעה בזקנה שעולה לאוטובוס או ברב שמחכה לאוטובוס ברחוב גאולה או לזוג צעירים שהולכים לכותל ועמם שני ילדים תמימים בעגלה.
והיריעה ארוכה וטבולה בדם. ואנו קוראים 'עד כאן'!!
לא נסכים לעמידה על הדם, להכחשת הפיגועים, לחינוך לשנאה - ולמתקפת הסתה וכזב.
אנו מחזקים את כל אזרחי מדינת ישראל, שלבם נשבר לנוכח המציאות, ומחזקים את ידי העושים במלאכה כדי להגן על כולנו.
והעיקר לא לפחד כלל.