"היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם" (טו,א)
"שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת" (רש"י)
"לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר
אותן אוכלסין שהרגתי [שמא] היה בהם צדיק אחד...
משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך
ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה. והציץ המלך...
[ואמר לו] בא וטול שכר. כך אמר הקב"ה לאברהם
אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו" (ב"ר מד).
ניטרול זמני? בימי פורענות וסכינים נשמעו קריאות רבניות מכיוונים מנוגדים; מחד - "אסור לפגוע במחבלים לאחר שאינם מהווים יותר סכנה מיידית", ומנגד - "להעמיד לדין כל מי שאיננו מחסל מחבל פצוע". ולא רק אמירות רבניות הדהדו בשני קולות, אלא גם מפי דוברי הצלה ורפואה; מחד - "יש לטפל במחבל פצוע קשה לפני קורבנו שמצבו קל יותר" (דובר מגד"א), ומנגד - "לא נטפל במחבלים פגועים עד להשלמת הטיפול בנפגעים" (זק"א/הצלה). אמירות אלו נובעות משיקולי תורה והשקפת עולם, מוסר ומשפט ולא משיקולי נקמנות או פרגמטיות פוליטית [אכן, בדברי הרב יעקב אריאל, כפי שפורסמו, בלט שיקול הכדאיות מול חשש גאולת דם, סיכון יהודים בעולם, ונתינת חרב מצולמת בידי מבקשי רעתנו].
אצטרף בזאת ל'פאנל' ואען ואומר:
ראשית, אינני מקבל את הגישה שדם 'בן נח' סמוק פחות, והריגתו מותרת ביתר קלות וכלאחר-יד. לא יעלה כזאת על דל שפתינו ההלכתיות, גם אם בתוככי בית המדרש יש מקום להתפלפל בהגדרות וב'חילוקים' ובמצבי 'היכי תמצי' תיאורטיים והזויים (כמעשה הספר 'תורת המלך').
'לא תרצח' הוא צו גורף, פרט ל... מצב מלחמה שבה הכללים משתנים ולעתים עמומים.
שנית,
אנחנו במצב מלחמה עם מפגעי-מרצחי גל הטירור הנוכחי. גם אם לא הוכרזה משיקולים מדיניים או כלכליים ('משק לשעת חרום') - אנחנו במלחמה! ובמלחמה, כמו במלחמה,
השיקול המערכתי הוא הגובר, בהגדרה! מלחמה איננה בין יחידים או ארגונים ולא מול סכינאים בלתי צפויים - אלא
מול הטירור הפלשתיני ותומכיו. ובניגוד למלחמה 'רגילה' מולנו לא ניצבים הצבא, המשטרה או כוחות הביטחון, אלא הציבור האזרחי; מאיש ועד אישה מעולל ועל ישיש.
שלישית, הדרך העיקרית להלחם במוטיבצית הפיגוע היא
הרתעה, ובראשה הקביעה הנחרצת: "
שום מחבל לא יצא חי מהזירה"! סימן קריאה! [בצד צעדי הרתעה לא-מידתיים של הריסת בתים, החרמת רכוש והגלייה חמולתית]. הקביעה "לא יצא חי" צריכה להיות ממלכתית, ומכיוון שאין לממלכתיות שלנו 'רשיון האומות' להכריז אמת הרתעתית זו, ולא רשות יועצי המשפט האנטי-לאומי, ולא הסכמת השמאל ההומני הפוזל, לכן קריאת הכיוון צריכה להישמע מפי אישי ביטחון עכשוויים ולשעברניקים - באמירות-אגב, בתת-טקסט וברמזי שפה. וכולנו נבין, ו'הם' יבינו: לאמר: "לא יצא חי"!
"לשבר יד רשעי העולם" רביעית, תמכתי יתדותיי על מיקבץ הלכות מן הרמב"ם כדלהלן; מקל וחומר מדין 'מוסר' ממונם של ישראל (חובל ומזיק ח,י-יא): "מותר להרוג המוסר... וכל הקודם להרגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג...
ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל". ובהל' מלכים (ג,י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה... יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה...
להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם". ובהל' רוצח (ב,ד): "וכל אלו הרצחנים שאינן מחויבים מיתת בי"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו...
כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים". המשותף בין הקטעים שצוטטו הוא הרקע ההרתעתי לפני זממם; "לשבר יד רשעי העולם", ולא ענישה משפטית שלאחר מעשה.
חמישית, ועיקר, מעין מה שכתבתי ב'שלישית'; דבר זה
איננו מסור לקנאים מתפרצים, ולא לחמומים מזדמנים או לאזרחים שולפים, אלא 'משפט המלך'. במציאות חיינו ה'משפטולוגיים' אני מתרגם זאת לנושאי נשק מכוחות הביטחון, לאחר קריאות כיוון ביטחוניות מובהקות (אשר אני עדין ממתין להן).
והנה אזהרה! לא לצלם!
וששית, ועדין הכל תחום וחתום בחותמת אדומה: 'בדיעבד'! לא כל החיים הם ברמת 'לכתחילה'! על זה נזקק 'אברהם המתפחד' לעידוד האלקי בפרשתנו: "אל תירא", כמצוטט בראש המדור, ולהרגעה: "
אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו".