עשרים שנה אינן מספיקות כדי לשחרר את רצח רבין מן הכלא של השיפוט הייצרי, העתי, הריגשי, האידיאולוגי ולהוציאו לחופשי למרחב של ההיסטוריה. לא בתא אחד כלוא הרצח גם אחרי עשרים שנה. בתאים הרבה. הוא אסיר הזיקות הפוליטיות המסרבות להיכנע להתבוננות מאוזנת, אסיר ההשקפות שאינן יותר מסיסמאות, אסיר המאבקים על העכשיו הנזקקים לעבר כדי להתחמש בו כנשק.
עשרים שנה אחרי, חרף כל אתרי הארץ המנציחים את שמו ואת זכרו,
יצחק רבין עדיין אינו חלק מגורלנו אלא שחקן ירוי על במה בה אנו מעלים מחזות שאנו כותבים מליבנו. עשרים שנה אחרי שאמרנו 'טרגדיה' עדיין מתהססים פרשנים מאוהבים בעמעום מתגונן, שאינם חדלים, אם אכן, ודנים אם כבר רבין מורשת ומגלים בקיאות בפיזור אשליות שבכלל יש בעולם דבר כמו מורשת, ואם יש - מתי היא מתחילה ואפילו אולי מתי היא נגמרת.
עשרים שנה אחרי לא יצא עוד הרצח מכלא הצר מהכיל את מורי ההוראה העומדים כל אחד מול כיתות הארץ הזאת ועדיין אינם מלמדים היסטוריה אלא רובם ככולם את דברי ימי ההווה שנדמה עליהם ככל העבר וגם ככל העתיד. עשרים שנה אינן מספיקות. אולי בעוד מאתיים שנה, ישתחרר הרצח הנורא הזה מתאי הכלא הנעולים עדיין היום.
