איש תם היה

מבין שלושה מנהיגים שנרצחו במאה ה-20, הנשיא קנדי, מרטין לוטר קינג ויצחק רבין, רק מרטין לוטר קינג השאיר אחריו מורשת:i have a dream- יש לי חלום. והחלום שלו במידה רבה התגשם. לא צריך תזכורת הולמת יותר מאשר בחירתו של אובמה לנשיא ארה"ב. חייהם של שני האחרים נקטעו בידי רוצחים בעודנו תוהים מה היה קורה אילו חיו. זה נשאר בגדר תעלומה, או ניחושים ותרחישים, ולא הרצח עצמו. אבל מה קרה לנו מאז-זה סימן קריאה ולא סימן שאלה. את דעתי על יצחק רבין, שאותו הכרתי בשנות ה-60 כאשר הוא שגריר בוושינגטון ואני כתב רשות השידור, הבעתי בהזדמנויות שונות. מי שסייע לי בקשרים ההדוקים היה ידידי, דן פתיר, יועץ התקשורת של יצחק רבין, שבימים אלה הושמעו הקלטותיו של רבין. אך אם מישהו ישאל אותי בחטף ויבקש תשובה בחטף מה עשה רבין, אענה לו שהוא האיר את הכביש לירושלים. הדרך מתל אביב לירושלים - כביש מספר 1 - בחורף, גם לאחר שהיו בה שני נתיבים לכל כיוון, הייתה לעתים מסכנת חיים באותם קטעים שהיו עטופים בערפל סמיך. שום פנסי ערפל לא עזרו. נהגים זהירים נסעו בקטעים אלה במהירות הליכה. אחרי שכל אורך הכביש הואר, הדרך בלילה היא גם יפה וגם בטוחה, לנהגים זהירים בכול מקרה. רבין שהיה פעם שר העבודה יזם את תאורת הכביש בין הבירה על ההר לבין העיר הגדולה שעל הים. ויוזמתו התבצעה בשלב מאוחר יותר. ואם רוצים לראות בכך איזה משל, לאחר התשובה המהירה, ניתן לומר שאצל חלקים גדולים בציבור הוא סימל איזו קרן אור מדינית והחברתית, אבל רבין היה גם בן אדם מחוץ לחליפת העבודה שלו, שמעולם לא חש בה בנוח. הוא היה אדם חכם, הוא ידע לשאול - ועוד איך, ולהשיב - ועוד איך. ולא הייתה בו רשעות. הוא היה תם - דוגרי ובוטה - בתשליל. תמים בפוזיטיב. את התום האולטימטיבי שלו ראיתי באותה עצרת במוצאי שבת. עמדנו, רעייתי ואני, כמה מטרים מן הבמה. כאשר קהל הרבבות שאג: רבין !!רבין!!, ראיתי את פניו משתאים, נדהמים. כאדם לא מאמין שהציבור איתו. משהו לפתע הפציע על האיש הזה, שלא הצטיין כנואם כיכרות. פניו אורו. לדעתי מי שהיה מושפע ממסע ההסתה נגדו, כולל הפוסטרים הגדולים שהציגו אותו כקצין נאצי שעל שרוולו סרט צלב הקרס, היה רבין. לכאורה הוא ניער זאת כעוד "בירבור" ותעמולה זולה, אבל מסע התעמולה שנלקח מבית ספרו של שר התעמולה הנאצי גֶבֶלס (ושאותו מייחסים עכשיו לפלשתינים) נגע בו ופגע בו. הוא הסיק שחלק גדול מן העם, אף שלא מזדהה עם התעמולה המזוהמת, תוצרת כחול לבן, לא תומך במדיניותו בנושא שלום וביטחון. אבל כאמור, הנה העם כאן בהמוניו ותומך בלהט. זאת דוגמה קיצונית לתום לב.

קשר דו סטרי

אני לעתים קרובות מציין כי התקשורת עם אישי ציבור, אלה שבחרנו בהם ואלה שאמורים לשרת אותנו ושבעבורה הם מקבלים הקצבה נדיבה, היא חד סטרית. זאת הכללה בדוקה, תוך חריגים מעטים. רבין, בין אם הושפע מן הדרך האמריקנית של קשרי ציבור, ובין שזאת הייתה תכונה, ואני מאמין בסיבה האחרונה, ענה למכתבים. "באותם ימים כבר פרשתי מרשות השידור, אך הקשר בינינו היה טוב, ופה ושם החלפנו מכתבים לגופם של עניינים או לגופם של שרים. למנהל לשכתו, עמיתי איתן הבר, יש חלק לא מבוטל בקשר זה. במכתבי מ-13.2.1995 עסקתי בשרים שעוסקים בפטפטת וחולים בדברת בנושאים לא להם. כיום לא הייתי כותב מכתב כזה, גם לא לרבין. במכתבי אל רבין הזכרתי פליטות פה ושאר מעידות מהפה החוצה, והצעתי להזכיר לשרים את אמרת חז"ל: מילה בסלע, שתיקה בתרי. חתמתי בשמי והוספתי, "אזרח מן השורה". רבין השיב לי כדרכו במכתב קצר: "קבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 13.2.95. דברים כדורבנות. דעתי כדעתך. אשמח אם תביע דעתך בפני השרים האחרים. תודה. יצחק רבין". התשובה הקצרה הוכיחה לי שמצא חן בעיני רבין, שאני כותב כאזרח מן השורה, ולא כעיתונאי שמפרסם דעתו ברבים, היא הוכיחה גם כמה תום יש באיש, שמציע לי להפיץ את מכתבי בין שריו. עשיתי זאת בעזרת איתן הבר ראש לשכתו. רק שר אחד ענה לי, שר התחבורה ישראל קיסר. שמחתי על מכתבו. נכדתי ענבל פוגל בת ה-11, כתבה לרבין בראשית 1993 ושאלה מדוע קיים רק "יום האם" ולא "יום האב". איש לא הנחה אותה, איש לא הכתיב לה ובכל זאת פנתה על דעת עצמה לסמכות העליונה במדינה. רבין לא ידע שזאת נכדתי, אך טרח וענה לה: ענבל היקרה, שלום רב, צר לי על האיחור הרב בתשובתי אליך. עומס העבודה מונע ממני להחזיר תשובה בזמן ואני מתנצל על כך מעומק הלב. שמחתי לקבל מכתבך. אני מודה ומתוודה שמעולם לא חשבתי על שאלתך: מדוע אין יום האב? אין לי תשובה. אולי באמת הגיע הזמן לחגוג גם את יום האב. אם כי אומרים לי שנהוג עכשיו לחגוג את יום המשפחה. אאחל לך חופשה נעימה והצלחה בשנת הלימודים החדשה. בהזדמנות זאת מסרי נא ד"ש לחברים, להורים ולבני המשפחה. תודה, יצחק רבין. בכתב יד ובעפרון נכדתי רשמה בקצה הנייר: ב-4.11.1995: "מר רבין, איש יקר, נרצח בדם קר על-ידי מתנקש בעצרת לטובת השלום"