1. שום תירוץ לא מתקבל לרצח יהודים. שבענו די אידיוטים שימושיים המחפשים הסברים ל"גל" הרציחות התורן המכה בנו. הסופר סלמאן רושדי כינה זאת פעם "בריגדות ה'אֲבָל'". תראו, זה לא בסדר שהם רוצחים, "אבל" יש לכך סיבות (התנחלויות, עוני וכו'). מי שעוד לא עמד על עוצמת המהפכה התודעתית שביצע ברק אובמה בארה"ב, יחזור לביקורת האמריקנית האטומה על "שימוש מופרז בכוח" מצד ישראל כלפי רוצחי יהודים; לקריאת הבית הלבן "לשני הצדדים" להימנע מאלימות; וכן להסבר המכני שסיפק ג'ון קרי לעלייה באלימות הפלשתינית - "התסכול ההולך וגובר" בשל "גידול מאסיבי של ההתנחלויות". כמובן. התגובות הללו, המחפשות תירוצים לרצח יהודים, הן הצדקה למעשה של הרצחנות הערבית כלפינו. זה לא קשור ליחסי אובמה-נתניהו, אלא להפנמה ארוכת השנים של "אשמת המערב" ביחס למה שמכונה "פשעי הקולוניאליזם", החלפת זכויות האזרח ב"זכויות אדם", קבלת הנרטיב של "פלשתין הכבושה" והפיכת ישראל לשעיר לעזאזל של המערב. בשנות ה-80 פירסם העיתונאי והפילוסוף ז'אן-פרנסואה רוול (Revel) את ספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות (או: מתחסלות)". בפרפראזה על דבריו אפשר לומר שהעימות בין האיסלאם למערב דומה למשחק כדורגל שבו אחת הקבוצות פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש, בעוד השנייה משחקת באופן חופשי ברחבת ה-16 של יריבתה. בעוד האיסלאם מתייחס ליריביו (גם אלה שאינם מסכנים אותו באופן אקטיבי) כחותרים תחת קיומו, ולכן פועל להשמידם, מתייחס המערב לגורמים חתרנים המסכנים את קיומו כאל יריבים שיש לו מחלוקת איתם. 2. כשרוצח רוצה לפגוע בך, אסור להתעסק בניסיון להבין מדוע הוא רוצה לעשות זאת; מוכרחים לפגוע בו כדי שלא יממש את זממו. הכלל הבסיסי שקבעו חכמינו "אם בא להורגך - השכם להורגו", נדון אצלנו שוב ושוב. קשה להתגונן בפני פושעים אם אתה חושב שהם צודקים. אחרי מותו, נמצא בעיזבונו של נתן אלתרמן שיר קצר שבו כתב על מזימת השטן שלא יכול לנצח את "הנצור הזה", כלומר את העם בישראל ולכן החליט: "אַכהֶה מוחו, ושכח שאתו הצדק". בניגוד לגידופים הקבועים על פשיזם ומיליטריזם בחברה הישראלית, התקפה אלימה נגד כוחות המבקשים לפגוע בנו אינה טבעית לנו. יותר מ-2,000 שנים התרגלנו לשרוד בקרב עמים אחרים, לספוג מכות ולקוות שמחר יהיה טוב. הלינץ' בעובד הזר בבאר שבע הוא נורא ואיום. יש לבוא חשבון עם האחראים ולמצות עימם את הדין. אבל ההתנפלות של חלקים בתוכנו על הפרשה כאישור ל"התבהמות" ול"פשיזציה" של החברה הישראלית, היא חסרת בסיס. לא פגעו בעובד הזר מסיבות גזעניות אלא מפני שהוא זוהה כאויב שקודם ירה בהם. כפי שאמרתי, גם במקרה הזה אסור היה לפגוע בו, אבל צריך לזהות את הבעיה ולא להרחיב אותה לכיוונים לא נכונים. במובנים ידועים, מנגנון התקינות הפוליטית סירס את יכולת ההתגוננות שלנו, משום שלמדנו לא לזהות את הבעיות בשמן אלא לעטוף אותן בהגדרות חלביות. כשמדברים על "טרור" סתמי, לא נלחמים בשורש הבעיה. ממשל אובמה אסר את השימוש במונח "טרור איסלאמי", מתוך רצון לא לסמן ציבורים שלמים. אבל טרור חסר שם הוא "ויתור" על האויב ועל המלחמה בו. לא הטרור עיקר, אלא המשתמש בו כאמצעי נגד החברה. 3. בכנס IAC של השדולה הישראלית-אמריקנית בוושינגטון בראשית השבוע, עסקו באחד המושבים בארגון המדינה האיסלאמית (דאעש). סרטוני עריפת הראשים ושריפת הכופרים נועדו להשליט אימה ופחד, לגרום לחוסר התנגדות של האוכלוסייה הנכבשת ולסלול הדרך לכיבוש קל בהמשך. אחד המומחים, אליעזר (גייזי) צפריר, איש מוסד לשעבר, הזכיר פתגם ערבי האומר "שחט חתול בליל הכלולות". לפני החתונה מכניס החתן חתול לחדר הכלולות. כשמגיע הזוג לחדרו לראשונה, תופס החתן את החתול והורגו באכזריות. הוא מראה לאישה את יכולתו להיות אכזרי, ובכך רוכש את צייתנותה. הנמשל הוא יחס השליט בעולם הערבי כלפי נתיניו. בהתנהגותו וגם בתפיסתו האידיאולוגית דאעש הושווה לנאצים, כחלק מכל ארגוני הג'יהאד האיסלאמי. גם התופעה של הסכינאים בארצנו הושמה על רצף אחד עם השיגעון הג'יהאדיסטי באזור. כ-2,500 מוסלמים בממוצע נרצחים מדי חודש(!) בפיגועי טרור בידי מוסלמים בעולם (וזה לפני שמנינו את האלפים שנהרגים במלחמות ובעימותים צבאיים). ברור שאין לזה כל קשר לסכסוך היהודי-ערבי. ואם מוסלמים טובחים באחיהם במיליונים, האם צריך סיבה מיוחדת לפגוע גם ביהודים? היחס כלפי הרוצחים צריך להיות פשוט: לפגוע בהם. אין מה לדבר איתם ולבטח לא להבינם. לא מזמן קראנו בפרשת "בראשית" על אדם וחווה שאכלו מהעץ האסור. מדוע עשית זאת? שואל האל את האדם, והוא מפיל את האחריות על האישה. מדוע עשית זאת? שואל האל, והיא מפילה את האחריות על הנחש. האל לא שואל את הנחש מדוע עשה זאת, אלא מעניש מיד. עם נחשים לא נושאים ונותנים; מרוצצים להם את הראש. 4. במאמר בעיתון הארץ פירסם רביב דרוקר את התובנה שלו למעשי הרצח. הוא ביקש להגחיך "דוברי ימין מרכזיים" שקו המחשבה שלהם לדבריו הוא: "אנשים שמוכנים להתאבד כי הם מרגישים כנראה שאין להם תקווה - לא יתאבדו אם לא תהיה להם תקווה". דרוקר משמש זה שנים פרקליט של הפלשתינים וקטגור של הישראלים. נתרגם את ההבחנה: הערבי עובד בזק שדרס יהודים בתחנת אוטובוס, ואז שחטם - עשה זאת "כי הוא הרגיש כנראה שאין לו תקווה". למה קיווה הקצב? למדינה פלשתינית. לכן יצא ורצח. עמוק, לא? חלק מהרוצחים האחרונים השאירו "צוואות" המדברות במפורש על "אל-אקצה בסכנה" ועל שנאת יהודים. לא רק התנועה האיסלאמית חיזקה את עלילת הדם מעל המסכים ובאמצעות הרשתות החברתיות, ולא רק חמאס - גם אבו מאזן. היהודים בישראל, אמר הסבא החביב שדרוקר משווק באדיקות, "מטנפים" את הר-הבית בנוכחותם. אפשר גם לחזור לאמירתו החביבה, שלפיה "כל טיפת דם שנשפכה למען אל-קודס היא דם קדוש". במקרא, ליצן אינו בהכרח מצחיקן, אלא מליץ מליצות, אדם המדבר יפה, אבל תכניו חלולים וריקים. על הדרך מבטל דרוקר את תובנות העומק ההיסטוריות, הדתיות, המיתולוגיות, הפנים-ערביות - ומתמקד אך ורק ב"אשמת" היהודים. אני נדרש לדרוקר לא בפעם הראשונה, משום שהוא מייצג בעיניי את הדור החדש והנבער של דוברי השמאל. זה כבר לא "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז בעפרה ("באזניכם העכשוויסטים האמיתיים"), אפילו לא הארס של יוסי שריד ולבטח לא התמימות הקדושה (שוחרת הטוב) של זהבה גלאון. הדרוקרים צמחו לאחר שתקוות השמאל התנפצו, חזונותיו המדיניים עלו באש האוטובוסים המתפוצצים, והצעות השלום שלו נדחו פעם אחר פעם בידי הצד השני. מה שנותר לאנשים מהזן הזה הוא לעג וביטול היריב הפוליטי והאידיאולוגי. עם זאת, כשמעמיקים קמעה במאמרים ובתובנות שהחבורה הזאת מנפקת להסביר לנו את "המצב", מגלים שהלעג הוא לעג הבורים ועמי הארצות, ואילו הביטול הוא ביטול המציאות, עצימת העיניים בפני האפשרות העצובה, שנכון לתקופתנו, אין מוצא ואין פתרון, לפחות לא במובן שהוצע במשך שנים. 5. אחרי מיליון שנות סכסוך ומיליארד שעות מו"מ, האם מישהו יודע מה תביעתם הסופית של הפלשתינים מאיתנו? עיזבו את ערפאת; מישהו שמע מאבו מאזן מה תביעותיו - שלאחריהן יכריז על סוף הסכסוך וקץ התביעות? תמשיכו לחפש; לא תמצאו. לחלופין, אפשר להיכנס לאתר ממר"י או "מבט לתקשורת פלשתינית" וללמוד מכלי ראשון מה רצונם האמיתי. אגב, יותר ויותר אפשר להתרשם שזה גם רצונם של אחמד טיבי וחנין זועבי ושות'. אבל מה זה משנה מה המציאות אומרת ומה הערבים אומרים, אם יש להם סניגורים כמו חבורת השוטים המאכלסת את דפי עיתון המשפחה המובסת? חשבתם שאתם יודעים משהו על המציאות והפלשתינים? הפתעה, דרוקר "חושף": יש פה "קמפיין להשחרת עבאס". דבריו של אבו מאזן בזכות ה"שאהידים" המקריבים נפשם למען שקר "אל-אקצה בסכנה" אינם אמת אלא רק "הסתה" במירכאות כפולות (כך במקור!), ובכלל הוא "הוטעה" בידי אלמונים שהילד מת. ומה אתם רוצים, אז הוא קצת משקר, אז מה? "הוא מנסה לתמרן" כמו כל פוליטיקאי מול הרחוב הגועש. וכי זה הופך אותו ל"לא פרטנר"? כך זה חוזר עוד ועוד במאות מאמרים של השמאל הפונדמנטליסטי. לא הערבים ולא האירופים - יהודים בתוכנו מאשימים את אחיהם באחריות לטירוף הרצחני של אויביהם. 6. לשיטתי, הדוקרים הערבים עושים זאת מסיבות אנטישמיות טהורות. הם רוצים לרצוח יהודים כי הם יהודים. התירוץ של הרוצחים עצמם (לא זה שהדרוקרים שמים בפיהם) משתנה מפעם לפעם. על-פי רוב, הם זועמים וכועסים ושונאים ורותחים עלינו בגלל, נניח, "פגיעה בקודשי האיסלאם", או כי "יהודים רצחו נער ערבי" וכדומה. רק לשם הדיון נלך עם ההיגיון של דרוקר כפי שנוסח על ידיו. ובכן, הוא לועג לטענה שאנשים המבצעים פשע בשל תקווה כלשהי, עשויים להפסיק לפשוע אם תקוותם תתברר כחסרת סיכוי. ואני שואל, האם זה לא הגיוני, או שמא מגיע לפילוסוף דרוקר נובל על פיתוח לוגיקה מסוג חדש? דרוקר לעג לאמירה, שנערים דוקרים מפני ש"יש להם תקווה שתקום מדינה פלשתינית, ואם נודיע שלא תהיה מדינה כזאת, הם לא ייצאו לדקור אותנו". נדמה לי שהכוונה רחבה יותר: הצעירים דוקרים מאותה סיבה של הטרור הערבי בן מאת השנים: הם חושבים שבסופו של דבר נתייאש ונסתלק מכאן. את הייאוש הם שומעים מכמה דוברים ידועים בתוכנו, ולכן סבורים שזאת הרוח הכללית, בדיוק כפי שנסראללה דיבר על קורי העכביש שמהם עשויה לדעתו החברה הישראלית. מן הסתם הם לא קראו על האף על-פי כן של י"ח ברנר ולא על "הייאוש הפורה". כנראה אינם יודעים שתלונות וקיטורים על סף ייאוש הם חלק מהדנ"א שלנו עוד מזמן נדודינו במדבר. מכל מקום, המחשבה שאפשר לסלקנו מכאן בכוח ההפחדה, נשענת על אמונתם של הערבים בשקריהם שלהם, שלפיהם אין ליהודים זיקה לארץ הזאת. גם בתוכנו קיימים קולות המשווים בין נוכחותנו בשומרון, יהודה וירושלים לנוכחותם של הצרפתים באלג'יריה או הבריטים בהודו. מה הקשר בין הצרפתים לאלג'יריה או הבריטים להודו? אם אין הצדקה לשיבתנו למחוזות העתיקים של היותנו לעם, ואין הצדקה לשיבתנו לירושלים - אזי אין הצדקה לשיבתנו לציון בכלל. 7. עוד נאמר: הפלשתינים פונים לאלימות בגלל עוני והזנחה. הנה נתון מעניין: בשבע השנים האחרונות קיבלו המסכנים 65 מיליארד שקלים(!) מהאו"ם, מאירופה ומארה"ב. אפשר לבנות בתי חולים, לשפר את מערכת החינוך, הכבישים, הביוב, החשמל ברחובות ולקדם מטרות טובות נוספות. זה סכום אדיר. לפי התוצאות העלובות בשטח, רובו הגדול נעלם. ממה שנשאר משלמים משכורות לרוצחינו. אפשר לשער שגם אם לא נסמוך על ההנהגה הפלשתינית, אלא נשתמש בעצמנו בכסף הזה לטובת בנייה ופיתוח של הערים והכפרים הפלשתינים ולטובת חיזוק מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה שם - הם ימשיכו לפגע בנו בכל עת שיוכלו. זה לא הכסף, טמבל; זה היאהוד. 8. בעקבות ספרו האחרון, "הבשורה על-פי יהודה", דיבר עמוס עוז על חיובה של הבגידה. "הבגידה תמיד ריתקה אותי... כל חיי קראו לי בוגד... לפעמים אני חושב שהתואר בוגד הוא תואר כבוד שאפשר לענוד על הדש... הבוגד הוא לעיתים אדם שמשתנה בעיני אלה שלא משתנים ולא מסוגלים להשתנות ושונאים כל שינוי". במילים יותר מעודנות, מדובר באנשי רוח החותרים מתחת למוסכמות תקופתם ומערערים עליהן, תוך שהם מציגים עמדה לעומתית. ה"בגידה" שעוז מתכוון אליה, במובן של החתירה לשלום, שינתה את פניה. חלק ניכר מעולם הרוח המערבי חושב שישראל היא מקור הרע בעולם והיה מעדיף להעלימה מהמפה. הוויכוח בסלונים אינטלקטואליים באירופה (ובארה"ב) אינו עוסק כבר ב"כיבוש" של 1967 אלא ב-1948, ובעצם הקמתה של ישראל. חלק גדול מהאינטלקטואלים במערב תומך בחרם כזה או אחר על ישראל ומצדיק את הטרור הערבי כלפי ישראל, משום שלשיטתם ישראל היא התוקפנית, הכובשת והמפלצת, בעוד הפלשתינים הם קורבנות. כל זוועה שיבצעו ערבים ביהודים בישראל תזכה למנוד ראש של ה"אֲבָל" המפורסם ("אבל הם מדוכאים"), שפירושו האשמת הקורבן האמיתי ברציחתו שלו. הנה הזדמנות לבגידה מקורית, בחינה מחודשת של מוסכמות היסוד וקריאת תיגר עליהן בידי מי שעד לא מכבר אחזו בהן. הבגידה הנדרשת היא ביחס לעולם הרוח, שעמוס עוז ואחרים מבקשים להשתייך אליו. נראה אותם מעיזים לבגוד בחוג החברתי שלהם ועומדים לטובת עמם במאבק שאין צודק ממנו - בלי "אבל" ובלי "צריך להבין" ובלי "שני הצדדים צריכים להימנע מאלימות", ושלל אמירות האשמה העצמית שהורגלנו בהן לחרפתנו. כל תירוץ כזה הוא הצדקה למעשה של רצח יהודים ותמריץ לרצון להבעיר את השטח. נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון אין לה דבר וחצי דבר עם שאיפת הרצח של מוסלמים במזרח התיכון, והמוסלמים בארצנו אינם יוצאי דופן מאחיהם שבארצות אחרות. ההיסטוריה תשפוט את אלה שעמדו מנגד והאשימו את עמם ברוע של אויביהם. מנגד, העם היהודי יצרור בצרור החיים את זכרם של מי שעמדו לטובתו במאבק על קיומו. בינתיים נאזור כוח ואומץ לעמוד מול הגל הרצחני הנוכחי, כי יכול נוכל לו.