אין חרטה. ההסתה ממשיכה

שעת צהריים. טקס לציון 20 שנה לרצח רבין. המתכנסים באים מכל שדרות החברה. לכאורה התחושה היא שיש בציון האירוע משהו מלכד, משהו העשוי להצמיח תועלת לו רק נלמד את השיעור הנוראה הזה בפסאודו-דמוקרטיה. מתברר שהתקווה לחשבון נפש מתנפצת ורוח חזקה של הסתה נישאה באוויר. למשמע קטעי קריאה, רבים זזים באי-נוחות על כסאותיהם. בסביבתי, תוך כדי הטקס, מתווכחים בקולניות בלתי נסבלת. בקשות המנחים להפסיק את ההפרעות, לכבוד מכשירי טלפון ניידים, נתקלות בחומת סירוב. אני מביט אל מרבית המשתתפים. מכשירים טלפון ניידים דולקים. לא, הם אינם באים להחליף את הנרות ההם, בכיכר, אלא הם מסמלים את חוסר העניין המוחלט של משתתפים רבים בטקס. בעת ובעונה אחת ניתן לשמוע צחוקים או לראות חיוכים על פני המשתתפים. הגלישה או השיחה עם החברה או החברה על נושאים דיומא, ככל הנראה, מבדרים. אין קשב, אין ראשים חפויים לנוכח המתרחב על הבמה. האור באולם כבה וסרטון בן 10 דקות המסכם את האווירה שנוצרה ערב הרצח מוקרן. הקולות מתגברים, הרעש עולה. אין בושה. אין אפילו טיפת נימוסין לנוכח המעמד. תחת החושך שבאולם ניתן לומר בריש גלי מה שרוצים מבלי שמישהו יראה אותך. אוי כמה מבזה, כמה נלעג המעמד. ביציאה מן האולם בתום הטקס ניתן להתרשם מתערוכה קטנטונת האמורה להשלים את האירועים לציון הרצח של ראש ממשלה. קבוצות של סטודנטים מתגודדים, ליד תמונה זו או אחרת, או בפינה רחוקה. רציתי לשמוע. סיקרן אותי מה אומרים ואם באמת מדברים על רצח רבין. התקרבתי אל החבורות תוך העמדת תוך שאני מביט על תמונה מסוימת. סביבתי, בכל מקום בו עצרתי, אף אחד אינו מדבר על נושא התערוכה. אין בכלל התייחסות לנושא. מדברים על לימודים, קורסים, סמינריונים, בורסה, כדורגל, ומה לא. החלטתי לשאול כמה אנשים מה דעתם על הנושא שלשמו התכנסו. בנדיבות אך בתקיפות, השיבו לשאלותיי. אם שתי שיחותי עם חבורות סטודנטים הן מקרה בוחן, אוי לנו. הטרוניות כלפי עצם קיום אירוע זה מדי שנה מוציא אחדים מדעתם. "רצח הוא רצח", אז מדוע יש צורך בטקס? אין שום אפשרות לשכנע שיש הבדל מהותי בין מי שנרצח על-רקע פוליטי, לאומני, לבין רצח "רגיל". מובן שהתוצאה היא אותה תוצאה, אך בלתי אפשרי לעסוק רק בתוצאה. המשפט הפלילי מכיר בסוגים שונים של רצח, מכיר בנסיבות שונות, מבין שאין להתייחס רק לתוצאה. הסברים נתקלים בקיר של אטימות. ממשיכים בטענות המופרכות. הקשבתי וניסיתי לתהות מה מניע אנשים לדבוק בהבלי הבלי. האיפוק שלי תם כאשר שוב חזרו כמה מן המתגודדים לטענה שרצח הוא רצח ואין להפלות את רוצח ראש הממשלה. שאלתי: אם רצח הוא רצח הוא רצח ואין לנסיבות ולמשמעויות כל משקל, האם מחבלים הרוצחים ילדים בדם קר, נשים ומבוגרים מבלי להניד עפעף, האם דינם כדין רוצח "רגיל"? למשמע השאלה היו שהגיבו בזעם תוך שהם טוענים, אגב בצדק, שלמחבלים דין אחד: מוות. הסכמתי עמם, אך כאשר היו צריכים להשיב מה לגבי רוצחים "רגילים", ההסברים נשמעו מהוססים. נשמעו טענות שונות ומשונות מדוע יש הבדל בין מחבלים לבין רוצחים שפלים "רגילים". מודאג מן התשובות, עזבתי את המקום ודאגה בלבי. רבים מבין הקוראים של אתר זה נמנים עם אותה קבוצה שטופת מוח המסרבת להכיר בעובדות ומאמצת אל לבה את תיאוריית הקונספירציה. גרוע מכך, ישנם המבקשים לנהוג לקולא ביגאל עמיר ולשחררו כבר מן הכלא כי שילם את חובו לחברה. דברי נשיא המדינה לפיהם תיבש ידו לפני שיחתום על חנינה לרוצח השפל, הקפיצו את הפונדמנטליסטים ההזויים. ביצת הגידול של יגאל עמיר לא רק שלא קטנה אלא התרחבה. השיח הפוליטי הפך להיות עוד יותר אלים. רבין היה ראש הממשלה הראשון שנרצח. הוא לא יהיה הפוליטיקאי האחרון. שפויים אינם יכולים להסכים להסתה לרצח כלפי פוליטיקאים ולא משרתי ציבור. דברי הח"כ מוטי יוגב על השופט העליון פוגלמן הם לקוחים מן הלקסיקון של הגרועים במשטרים הטוטליטריים. ההסתה ברשתות החברתיות גואה מיום ליום. הכדורים נמצאים בקנה. בנסיבות מסוימות, הכדורים הללו ימצאו את דרכן אל תוך גופו של פוליטיקאי זה או אחר. הרשות נתונה. ההסתה בשיאה. החרטה על רצח ראש הממשלה רבין נעלמה. האמת היא שבקרב אזרחים רבים היא לא הייתה מעולם, אלא הכל משחק. גם זה נעלם. הרצועה הותרה לחלוטין.